נוואמיס

הנוואמיס הם אתרי הקבורה (וההתיישבות) המעניינים והעתיקים ביותר בדרום-סיני. האתר הבולט ביותר ביניהם, שבו 20 נוואמיס, מצוי ב"בקעת החוגגים" בקרבת עין ח'ודרה. האתר התגלה על ידי משלחתו של ד"ר בנו רותנברג ,אך לאמיתו של דבר מי שגילה אותם היה החוקר פלמר, שזיהה נוואמיסים באזור עין ח'ודרה ועין-אום-אחמד עוד קודם לכן. המשלחת גילתה בעין ח'ודרה כמה עשרות מבני מגורים עגולים, שהיו תחילה אפופי-מסתורין.

להפתעת החוקרים, סיפרו להם הבדואים, תושבי המקום, כי לפי אגדות-העם והמסורת שלהם, "נתקפו בני-ישראל במדבר בנחילי יתושים. כאשר שאלו את משה, נביאם, מה לעשות, הציע כי יקימו את המבנים הללו וימצאו בהם מחסה". מאז מכונים המבנים בשם "נוואמיס", שפירושו "יתושים" בשפה הערבית. משלחת המחקר החלה בחפירות בהם, ואמנם גילתה בתוכם שלדים שתוארכו לתקופה הניאוליתית ואולי אף לתקופה הכלכוליתית, כ-5,500 עד 8,000 שנים לפני זמננו. משערים כי בסיני התגלו עד לשנות ה-90 של המאה ה-20 לא פחות מ-17 ריכוזי נוואמיס מעין אלה.

נוואמיס אחרים בסיני זוהו בואדי סלף במעלה ואדי פירן בקרבת הרי הסירבל, בואדי נצ'ב העילי, באזור ואדי זלקה ועין אום-אחמד, ולאורך נקב חיברן. הנוואמיס אינם אלא מבני קבורה עגולים וגבוהים, שקוטרם נע מ-3 מטרים ל-5.5 מטרים וגובהם עד ל-2 מטרים. גודלם הוא כחצי מטר על חצי מטר והם בנויים אבן. יש להניח כי מיקום הפתחים, הממוקמים תמיד לכיוון מערב, מעוגן באמונה כלשהי, אך הסיבה האמיתית לכך איננה ידועה. המסגדים בישראל הם פונים דרומה (כיוונה של מכה) ובתרבויות מזרחיות אחרות, הפתח מופנה תמיד לכיוונה של זריחת השמש, כיוון  ההתחדשות ו"תחיית המתים", וכך גם בכפר הבדואי אל-מלגה, למשל, אלא ששם כדי להתחמם ביתר מהירות ואולי לאו דווקא מסיבות שהוצעו לעיל.

כל ריכוזי הנוואמיס בסיני בנויים מאבנים מקומיות ומסלעי יסוד, כשהגג עצמו בנוי מלוח אבן גדול ששטחו כמטר רבוע, נשען על כיפה מדומה המהווה את הקיר הפנימי של המבנה. מאוחר יותר הסיקו כי הנוואמיס היו מבני-קבורה משניים שאפיינו תרבויות רועים, שנטו להשתמש בהם כאתרי-קבורה זמניים מאחר ולא יכלו לנטוש את עדריהם. נמצאו בהם כלי-צור, חרוזים, כלי-נחושת, ראשי-חצים לציד המאפיינים את התקופה הכלכוליתית כלי-עיבוד (מגרדות) לעור, תכשיטים, רובם צדפים אנדמיים למפרץ סואץ ומפרת אילת, מחבצה, שהיא קערית חלב שבנדנודה קיבלו מוצרי גבינה, ועוד.

ככל הנראה היה מדובר בחברה של ציידים-לקטנים, שהיו מלקטי-מזון ומראשוני החקלאים. חברה נודדת, שפילסה את דרכיה ממפרץ אילת למפרץ סואץ דרך ההר הגבוה. ההוכחות העיקריות לחשיבותם ולמטרת הקמתם הזמנית של הנוואמיס, היו שלדים שנמצאו, למרבה הפליאה, ללא פרקים. הדבר הוליד סברות רבות לפירושו של הדבר, ולהלן, כמה מהן:
1) הנקברים נקברו בהם כמבני-קבורה ארעיים, מאחר ונפטרו או מתו הרחק ממקום-מושבם.
2) הם נקברו הרחק ממקומות מושבם כי היו בעצם מנודים. עד היום ידוע על הרחקת חולי-צרעת מכפריהם של הרועים במזרח-אפריקה וריכוזם במקומות מרוחקים.
3) נוודים, עולי-רגל, עוברי-אורח ודומיהם, שנקלעו לאזור במקרה, או מתו בדרכם וחיפשו עבורם מקומות מסודרים יותר לקבורה.
4) הנקברים לא היו שייכים לאזור כלשהו באופן רשמי. ועובדה היא כי מהתקופה הכלוכליתית נמצאו בשטח סיני הרבה קברי נוואמיס המעידים אולי על גל התיישבותי גדול-ממדים בתקופה זו.
5) ייתכן כי תושבי המקום גרו ליד אתרי ציד מועדפים של פרסתניים כמו הצבאים והראמים, וחיות-בר אחרות שניצודו בעפיפונים, ואשר מצויים תמיד בקרבת נוואמיס. הדבר מלמד, אולי,  על התמקמות השבטים בקרבת אזורי ציד לפרקי זמן ארוכים, כך שלבסוף נאלצו להקים גם מבני-קבורה מתאימים.

בעבר היו הקברים סתומים, אך נראה כי נשדדו בזמן מאוחר יותר, ורק בתקופה האחרונה יותר ניסו לקדם בהם את המחקר המדעי באמצעות חפירות ארכיאולוגיות מסודרות. הערות החוקרים מדברות על-כך שאולי לא היה המדבר כה צחיח בעבר, כפי שהוא היום, מאחר וכמות המשקעים בו הייתה רבה בהרבה, וכי רק מאוחר יותר החלו להגיע אליו רועים והחלה רעייה מסודרת בו.

חקר הנוואמיס מגלה גם כי כל מבנה קבורה זמני כזה, בטרם הועברו עצמות השלדים שנקברו בו למשך זמן ארעי, השתייך למשפחה אחת, לכל הפחות למשך דור שלם. נראה כי לאנשי התרבות המסתורית הזו הייתה אמונה מושרשת בחיים לאחר המוות, ולכן השקיעו בהקמת המבנים, המצטיינים בפאר יחסי ועמידות ויציבות לאורך זמן - דבר שסייע להם להשתמר עד היום. אנו למדים על כך לפי הנחת השלד בצורה קבועה, המנחות שצורפו לנקברים, וכללי הקבורה הממוסדים.