logo


Rapid SSL SEAL

13.24. ביות ובעלי-חיים מבויתים והקשר האקו-פיזיולוגי לסיני

13.24.1. כללי, ולזכרו של האקופיזיולוג פרופ' עמירם שקולניק
את הקטע הבא אקדיש לזכרו של פרופ' עמירם שקולניק, ממובילי המחקר הפיזיולוגי בישראל, שנמנה עם גדולי המדענים בתחום במקביל לעמיתו קנוט שמידט נילסן האגדי שאצלו השתלם לראשונה בעת שעשה את מחקר הפוסט-דוקטורט שלו שאותו סיים בהצטיינות יתרה באוניברסיטה העברית, ולאחר-מכן הצטרף לצוות המחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. את חקר העז השחורה והגמל הובילו לימים גם פיזיולוגים ידועים אחרים בארצנו (ראו לעיל), ולמחקריהם נודעה חשיבות עולמית גדולה. יום-טוב, מעמיתיו של שקולניק, במחלקה לזואולוגיה אמר עליו לאחר שהלך לעולמו ביוני 2004, כי "תרומתו המדעית לא תסולא מפז, וכי מעבדתו הייתה מהמובילות בעולם בחקר הסתגלות של בע"ח לסביבה מדברית".

את מחקריו החל שקולניק בחקר המכרסמים המדבריים –קוצנים- המשיך בהם עם חקר העז השחורה, היעל, הצבי והחמורים, ובדרך חקר את משק האנרגיה והמים שלהם. למחקריו על הקוצנים קמו ממשיכים, ועבודת הדוקטורט של הסטודנטית הישירה שלו "ד"ר נגה קרונפלד עוסק בדיוק בחקר האקולוגיה המודרנית של אותם קוצנים, מחקר שנעשה בהדרכתה של פרופ' תמר דיין, לימים ראש המכון לחקר שמירת הטבע, אף היא אחת העמיתים של שקולניק במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א.. עד לאחרונה לא היסס שקולניק ז"ל לצאת המדברה, ולרדוף אחרי עזים שחורות. דוד קורן, חברו מימי בית הערבה, סיפר כי "הוא הלך לעולמו זקוף".

13.24.2. העז הבדווית (זן חיג'אזי) השחורה
העז השחורה (זן חיג'אזי) היא בעל-החיים המבוית הבולט ביותר בקרב הבדואים בסיני. העז השחורה היא מעלה גרה, שגודלו קטן בכמחצית מעז צפונית ותר. משקלה של עז נע בין 12 ל-25 ק"ג. מחקרי העז השחור בסיני וניסיוייםבמעבדה הבהירו כי העזים מנצלות טוב מכולם את המרעה המדברי המועט. עובדה היא כי במעבדה הן הצליח ולהתקיים כשבועיים ללא מים. גם אם איבדו תיאבון הן מסוגלות להתקיים עד 4 ימים ללא מים במדבר לוהט בימות הקיץ, גם מבלי לשתות. הן יכולות לאבד כמות גדולה של מים ולשתות עד ל-45% ממשקל גופן. בהגיען למקור מים הן מסוגלות לגמוע מים בכמות גדולה באופן יחסי אפילו בהשוואה לגמל (ראו להלן).

שינויים בלחץ האוסמוטי של גופן עלולים להכריען ארצה בגלל גמיעת מים מהירה מדי, ולכן התאמותיהם האקו-פיזיולוגיות הן לשחרר באיטיות מים למחזור הדם שלהן, והקיבה הגדולה משמשת מאגר לכמות המים הנצרכת.
עבודות חקר של החוקרים בלוויית אנשי בית-ספר שדה צוקי-סיני בראשותם של מנהלם הראשון אבי פרבלוצקי, לימים פרופ' לבוטניקה בעצמו ומי שהיה גם המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, ובעזרת שבתאי לוי, שסייעו במחקר על שיטת ניצול השטח של העזים בעת מרעה ללא שתייה במשך ימים אחדים.

החוקרים גילו שהבדואים למדו אף הם, מניסיונם, להביאן למקור שתייה כלשהו רק אחת ל-4 ימים, ולכן הם אינם מרחיקים אל עד לשני ימי הליכה ממקור מים זמין או שמיקומו ידוע להם בודאות. ניצול סימולטני של סביבתן נעשה במחזור מעגלי של רעייה סיבובית משהו. במהלכה הרועים בוחרים מדי זמן-מה לצעוד בכיוון אחר, כך שישלימו ניצול שטח מעגלי אופטימלי שמצריך כיומיים הליכה לעזים ועד ליום הליכה אחד בלבד לכבשים.

העזים, כך למדו, מנצלות טוב יותר מרעה דל יותר ואוכלות גם צמחים יובשניים ביותר. למדתי עוד על כך בסיורינו במדבריות צחיחים אחרים בצפון-קניה ובדרומה של אפריקה. העזים למדו להפיק כמויות מים גדולות באיכות מעולה, ולהצטייד במים, המקדמת אצלם את שיפור מלאי החלב ואיכותו. כך גם ביעלים (Capra ibex nubiana).

13.24.3. הסברים לצבע השחור הבולט במדבר, ובעיקר אצל העז השחורה
יום-טוב (1987) היה לדעתי הראשון שסיכם את רעיונותיו של הפרופ' לפיזיולוגיה של בע"ח, רזי דמיאל, אף הוא מאוניברסיטת ת"א, שבדק עם חבריו, אמפירית, מהי חשיבות ויעילות צבעה השחור של העז וצבעם הכהה של אורגניזמים אחרים במדבר בסקירתו המפורטת על החולייתנים בסיני שהתפרסמה בכרך א' אודות סיני;

לדבריו, שאלת השאלות המדברית שנוצרה עדיין לפיצוח היא מהו ההסבר האולטימטיבי הטוב ביותר לחשיבות הצבע השחור אצל העז השחורה גם בקיץ השחון. לדבריו הוצעו לכך שלושה הסברים: האחד, הצבע השחור מונע חדירת קרינת על-סגול (אולטרא-סגולית) לגוף ובכך מפחית את סכנת סרטן העור. השניה, שימוש בצבע השחור או הכהה כצבע הסוואה, וכי גם סלעיות ששוכנות באזורי-מחייה סלעיים, מנצלות ניצול אור-וצל להטעיות או הסתתרות, אך מציע כי ההסבר הזה טוב אולי רק למינים קטנים כמו שחרורים שנפוצים בכל העולם, ובודאי שאינו נכון למינים גדולים כמו עורבים.

השלישי, לפיו הצבע השחור משמש לחיסכון אנרגטי, בכך שהוא מגביר את קליטת קרני השמש בשעות הבוקר הקרירות. לכל ההסברים הללו אין הסבר אלטרנטיבי המסביר מדוע לעתים מזומנות לובשים הבדואים במדבר דווקא גלימות בהירות או לבנבנות דווקא, ובהעדר הסבר מוסכם, נשארת חלק מהתעלומה בעינה. (מידע אישי). בנושא זה, ניסו להרחיב שמידע וגרנות (2004). (ראו קישור ב"בדואים").

להבהרת ההסבר השחור מנקודת הראות הזואולוגית, בדקו דמיאל ועמיתיו את ההסבר השלישי באופן אמפירי. הם חשפו עזים שחורות ולבנות לקרינת שמש מוגברת בהר הגבוה בסיני ובדקו במקביל את צריכת האנרגיה שלהן. התברר להם להפתעתם כי בשעות הבוקר הקרירות ובשעות הערב חסכו העזים השחורות כ-25% מהאנרגיה המנוצלת שלהם בהשוואה לעז הלבנה, ואולי משום כך מטפחים הבדואים בסיני את העז השחורה. נמצא כי בשעות היום הן קולטות אמנם יותר חום מן הסביבה, בהשוואה לחברותיהן הבהירות, אך מנצלות מיקרו-אקלים מוצל בצל סלעים ושיטים המאפשר הקטנת עומס החום אצל שני הצבעים. את היריעה ניסו שמידע וגרנות להרחיב קמעה בספרם של יעקב עיני וערן דורון "מטיילים בנגב", שיצא לאור בקיץ 2004.

לדבריהם, המחקר בנדון השתמש להבהרת התמונה גם בחיפושיות ואפילו ב-33 "אירוסי ההיכל", אך הם טענו כי צבעי כבשים ועזים בעולם הוא לרוב כמעט תמיד קריפטי (תואם הסוואה). הם אף ציינו כי בעלי-חיים שחורים יכולים להרשות זאת לעצמם גם במדבר אם הם משתייכים לטורפי-העל (אך אין כאלה במדבר), או אם יש בגופם ארס או אין להם אויבים טבעיים דוגמת הכושן הארסי, אותו חגב הניזון מצמחי האסקלפיים ממלט גופו ברעל שיש בהם (ראו לעיל). הצבע השחור שהכושן מצביע עליו או "מודיע" עליו לאויביו, הוא "היזהרו לכם, אני ארסי! התרחקו ממני, כי לא כדאי לאכול אותי"! זהו קשר לצבעי אזהרה ולא הסוואה כלל. (ראו קישור בבוטניקה)

13.24.4. בהמת המשא העיקרית-הגמל
אגדת הבדואים בסיני המסופרת על "סיפור האהבה" של הגמלים, מיוחסת לתקופה שלפני כיבוש סיני על-ידי ישראל, ומאז בוודאי נוספו לה כמה וכמה גוזמאות: וכך מספרת האגדה: יום אחד, עם רדת החמה, הגיעה סירה מחופי ערב לחוף סיני, שם המתינה לה שיירת גמלים להובלת המטען היקר שנשאה עמה. באותו לילה, התקדמה השיירה העמוסה במהירות לאזור ביר צפרה, בשולי ואדי סעל, שם הורידו את המטענים היקרים מאוכפי הגמלים, השקו אותם במי הבאר, והאכילום בשעורה. רק גמל אחד לא רצה לשתות ולאכול, ורבץ לו על הארץ ככבשה שטרם הובילוה לשחיטה. הניסיונות לעודדו לא צלחו, ובמהלך היום הסתתרו מובילי הגמלים בצל עצי השיטים ושיחי הרותם המדברי. לעומת זאת, רבצו הגמלים בשולי הוואדי כדי שהמצרים לא יגלום. עם רדת היום אכפו את הגמלים לקראת המשך צעדת הלילה, ורק הגמל הסרבן עמד במריו ולא הסכים לאכול, לשתות או שיאכפוהו. הוא חרחר, השמיע קולות מחאה נמרצים, ואף קצף יצא מפיו.

היו שחשבו כי השתגע, אך הואיל והזמן דחק, קשרו מוביליו את רגליו הקדמיות כדי שלא יתרחק, ויצאו לעברו של מפרץ סואץ. מיד לאחר שנעלמו מן האופק, בדק הגמל "המשוגע" אם השטח פנוי, והחל לדדות עם רגליו הקשורות (כמנהגי הגמלים בנגב ובסיני) בעקבות נאקה (נקבת הגמל) שהטביעה את עקבותיה בשולי הואדי. כעבור יומיים הליכה, נתקל בה, והייתה זו הנאקה היפה ביותר שראה מימיו, התקרב ורחרח סביבה, וחשב והרהר בלבו כיצד היה בעל מזל לחזות בה ועוד להיחשב כ"משוגע".

הגמל נמנה עם משפחת הגמליים (Camellidae), אחת מ-10 משפחות יונקים בסדרת מכפילי הפרסה (Artiodactyla) אחדים מנציגיהם משתייכים למשפחת הפריים, האיליים ואחרים. חקר מאובנים מעיד שהם התפתחו בתופת האיאוקן, לפני כ-40-45 מיליון שנה בצפון-אמריקה, וכי לפני כ-2-3 מיליוני שנים נדדו לדרום-אמריקה והגיעו לאסיה. בגלל פגעי-אקלים ותחרות נכחדו הגמלים מאמריקה בתקופה הרביעונית (הפלייסטוקן), שאז הפכה צפון-אמריקה לאזור מוכה רוחות ושופע קרחוני-עד, הם לא הצליחו להתמודד כנגד רוחות מקפיאות ונכחדו. כיום נמנים במשפחה ששה מינים בשלושה סוגים, שארבעה מהם האדם ביית, וקיימות מהם רק שלוש אוכלוסיות-בר ומין נוסף שבוית, המתגוררים בדרום-אמריקה, והם, הוויקוניה, הגואנקו, הלאמה והאלפאקה, שאינן מעניינינו;

בהתאם לכך, נותרו אפוא רק הגמל החד-דבשתי  (Camelus dromedaries)והגמל הדו-דבשתי או "הדבשתי" (C.actrianus) החיים באפריקה, בסיני ובאזורים אחדים במזרח התיכון ובדרום-מערב אסיה (בהתאמה). להפקת המידע על הגמל החד-דבשתי שאנו מכירים באזורנו ובסיני, יודגש כי מדובר ביונק שגובהו במרומי דבשתו היחידה מגיע לשני מטרים ומשקלו עד ל-650 קילוגרם.

הגמלים מתרבים כל השנה, ייחום והזדווגות ידועים בשלהי החורף, התאמה אפשרית להמלטות הנערכות מדי כ-13 חודשים לאחר ההזדווגות, שאז באים הוולדות לעולם בשיאו של האביב המתבטא בשפע לבלוב וצמיחת צמחים ירוקים. מוכרים לנו גני-ילדים, לכל הפחות בנגב, שנצפו וצולמו על-ידי כותב שורות אלו בערוצי נחל-צין ברמת הנגב. הבכר נולד גדול ומפותח יחסית, ומיד לאחר הלידה הוא נעמד על רגליו, ומתחיל לינוק.

התאקלמות הגמל החד-יבשתי, המשוטט בסיני ובאירו-אסיה ואפריקה (אם כי ידועה גם נוכחותו של גמל דו-דבשתי באסיה), לתנאי מדבר ידועה למדי, אך במשך השנים למדו הבדואים לנצלם בעיקר כבהמת-משא, בגלל התאמותיו הפנומנליות לתנאי מדבר קשים ובזמני מלחמה, שאז ניתן היה להעביר עמם הודעות בדיוק או בדומה לשימוש שעשו ביוני-דואר, אפילו עוד בימי מלחמת העולם השניה. ואמנם, כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, נותרו הגמלים בחזקת נוודים בדואים שחייהם נותרו מאחור, או שמקומות מגוריהם היו כה נידחים שאפילו רכב-שטח התקשה למלא שם את מקומם. הבדואים חיים עם גמליהם במשך כל חייהם. בשנים האחרונות, אולי מאז השתלטה ישראל על סיני ביוני 1967, והמעבר שעשו מאז בנגב, ואפילו בסיני, הבדואים שעברו ליישובי קבע, לעתים עירוניים של ממש, התנתק מעט הקשר העמוק שיש ביניהם לבין הגמלים. או-אז רבים מהם גילו את הבקר: הפרות והחלב המוכר שלהן, ומאז דומה לדעתם, כי הם נוטים לחלות יותר מאשר בעבר במחלות, וכי לדעתם, נובע הדבר בגלל המעבר שעשו מחלב-גמלים לחלב-פרות. (ראו על כך ב"סמים, אתנובוטניקה, חקלאות ורפואה בדואית").

13.24.4.1. אקו-פיזיולוגיה של הגמל
הגמל כונה "ספינת המדבר", בגין דרכי צעידתו במדבר, כשהוא מרים תחילה את שתי רגליו השמאליות, ורק לאחר כן את שתי רגליו הימניות, וכך כשהוא מתנדנד מצד לצד, הוא פועל כ"ספינה על הגלים", ומכאן שמו. למרות שירדו מגדולתם כמובילי המשא הבלעדיים, נותרו בעולם עד לשנת 2000 כ-14 מיליוני גמלים, מהם כ-90% גמלים חד-דבשתיים, ומעלה מ-60% מהם חיים באפריקה; מהם נאמדו כ-2.8 מיליון בסודן, כ-2 מיליון בסומליה, כמיליון אחד באתיופיה, ובהודו, המדינה עתירת הגמלים ביותר באסיה, נאמדו כמיליון ורבע גמלים, שחלקם גמלים דבשתיים הנרתמים לעגלות.

הגמל מסוגל לאבד כ-30% ממשקלו ועדיין לעבוד ללא מים כיאות, וזאת משום שאובדן המים מגופו נעשה במדורים שונים, ולא רק במערכת הדם, ועובדה היא כי כאשר הגמל מגיע למקור שתייה זמין (לרוב תוך תכנון מדויק של הנוהגים בו, הבדואים), הוא מסוגל להשיב לעצמו בתוך דקות ספורות את כמות המים שאבדה לו. הסיבות  המדעיות העיקריות להתאמותיו של הגמל לתנאי מדבר ולהבנת אופן פעולת אפו ונחיריו, הן יכולתו לצמצם את אובדן המים מגופו בשתן ובצואה במידה ניכרת, ולנייד את טמפרטורת גופו, בניגוד לרוב היונקים והעופות שהם הומותרמיים (בעלי טמפרטורת גוף קבועה). השתן המועט אצל הגמל הוא כזה שהפסולת החנקנית (שתנן) איננה מופרשת אצלו בשתן, אלא נספגת מחדש בגופו. ליתר דיוק בקיבה שלו המשמשת לייצור חומצות אמיניות החיוניות לגוף אורגניזם חי, בדומה למצב בבעלי-פרסות אחרים.

רוב המים המצויים בגופו של גמל, מתנדפים בעודו נושם. זוהי צורת הסתגלות נוספת לאיבוד מים. גם חללי האף של הגמל צוננים (עקב התאדות-יתר) משאר חלקי גופו והמים באוויר רוויי אדים, העובדים על ריריות האף, מתעבים ונשארים בחלקם בגופו. בשעת סופת חול, למשל, יכול הגמל לצמצם את נחיריו לשני סדקים צרים ומזעריים, ובדרך זו הוא מונע חדירת גרגרי חול ואבק לדרכי הנשימה שלו, ומבפנים, הם מרפדים בשיער עבות, כדי לחסום גרגרים שהצליחו להסתנן למרות זאת. גם ריסיו הארוכים והעבים מונעים חדירת חול לעיניו, ובעת סופת-חול הוא משפר את יכולת הישרדותו ע"י עצימת עיניו עד יעבור זעם.

יכולת אחרת של הגמל היא לנייד את טמפרטורת גופו בדומה לבעלי-חיים אקסותרמיים. בגמל ובבעלי-חיים מדבריים אחרים הם מצליחים לעשות זאת בשיעור מצטבר של כ-4-7 מעלות צלזיוס. בעוד שבלילה יורדת טמפרטורת גופו ל-35 מעלות צלזיוס, בשעות החום הלוהטות של היום היא עולה עד כדי 42 מעלות צלזיוס, שהיא לרוב טמפרטורת התקרשות החלבונים הלטאלית ביונקים. לכן, אם היה על הגמל לפתח דרך לצינון גופו באמצעי הלחתה או הזעה, יכול היה להוריד את טמפרטורת גופו כמו כלבים לאחר ריצה, אך הוא מנצל דווקא את טמפרטורות הלילה הקרירות להורדת טמפרטורת גופו.

דרך זו כונתה "שימוש באנרציה תרמית" שבאמצעותה הוא חוסך כ-4.5 ליטר מים ביום חם. גם בעלי-חיים אחרים מסוגלים לכך, אך ידוע כי היחיד בשלהי שנות ה-80 שהיה מסוגל לבצע זאת תוך כדי הורדת טמפרטורת גופו הנורמלית היה לא אחר מהגמל. מינים אחרים במדבריות למחצה בקניה כמו הגרנוק מצליחים להתגבר על מחסור במים באמצעות שתיית שתן גופם, וראמי באייסה בשמורת סמבורו המדברית למחצה בצפון-קניה, מסוגלים אף הם להעלות את טמפרטורת גופם אל מעבר ל-42 מעלות צלזיוס.

סיבה נוספת ליכולת החיסכון האנרגטי של הגמל היא שמעט לפני הזריחה מתרחבים כלי הדם ההיקפיים אצל הגמל ודם רב זורם לעבר עורו, ולאחר שהוא מוריד דווקא עתה את טמפרטורת גופו, ולא בלילה, הוא צובר "מקדמה" לקראת השעות החמות, והוא מזיע רק לקראת שעות הצוהריים. גם כריות המדרך שלו מותאמות לתנועה על החול החם, לעתים טובעני, ועל שברי חצץ וסלעים של החמדות המדבריות. פעם אחת ניסיתי לרתום גמל לחילוץ מכוניתי ששקעה בחול בואדי ותיר לא הרחק מעין-פורטגה, אך לאחר שהבדואי שהוביל את הגמל זכה לקבל ממני שפע של קופסאות-שימורים בתמורה, הגמל לא הצליח בהוצאת המכונית והמשיך כלעומת שהגיע במפתיע (ולא ויתר על הצידה שנתנו לו...). התאמות דומות אפשר לראות בכריות העבות של רקמת החיבור שיש לגמל על גחונו ורגליו, המבודדות את גופו בשעה שהוא רובץ על הקרקע החמה.

דבשת הגמל מכילה בעיקר שומן. גמל חד-יבשתי אוגר בדבשתו עד ל-40 ק"ג שומן, המסייע בקירור של הגוף בדבשת ולא מתחת לעור כמקובל אצל יונקים אחרים. בעת חמצון השומן, מקבל הגוף אנרגיה, וכל גרם שומן מחומצן מספק גם כגרם אחד של "מים  מטבוליים", ומכאן שהדבשת משמשת מעין מימייה וכריך בעת ובעונה אחת. למרות זאת, ניצול המים אינו יעיל בנשימה ובאוויר מדבר יובשני, אך בלילות ובחורף, הלחות היחסי באוויר גדלה, והגמל מצליח להפיק לגופו מים מפירוק השומנים בדבשת.

גם לתזונת הגמל, שאינו מהסס כפילים וג'ירפים, לאכול צמחים קוצניים, חשיבות אקו-פיזיולוגית בגיוון התפריט מאחר ואלה אינם פוגעים בלשונו ובחכו הנוקשים, ובשיניו הגדולות המיטיבות לטחון. בהתאם לכל אלה ולמגוון המזון הצמחי, מחולקת קיבת הגמל ל-3 מדורים: ההמסס הגדול, (לפירוק מזון נלעס בעזרת חיידקים ומיקרואורגניזמים אחרים), בית הכוסות (להפרדת מזון מן המים), וקיבת המיצים (לעיכולו, שוב בעזרת חיידקים). ישנם חוקרים המספרים כי הבדואים בסהרה הנקלעים לסופות חול קשות, כפי שחזינו לאחרונה במסעות הראלי האתגריים של רכבי השטח מצרפת לסנגל, ולמחסור חמור במים, מנקבים חור בעור הגמל, היישר אל בית הכוסות, ושותים ממנו מים. אלה אמנם דוחים בטעמם ובריחם, אך הם מאפשרים להם להינצל ממוות בצמא. יעילות עיכולו של הגמל נחשבת גבוהה מיוחד מאחר שבחורף הוא ממסוגל לפרק את כל המין שהוא נזק להם ממזונו העסיסי, ואינו נזקק לשתייה. כך נשאו הגמלים בעבר משאות לרוב בעוד שהם נזקקו לשתיית מים רק מדי כמה ימים עד שבוע, ואז התפרסמו ביכולתם לשתות בבת-אחת כמויות גדולות ביותר של מים, ובחורף אף פעם בשבועיים.

13.24.4.2. הגמלים והאדם
תוחלת חייו של הגמל יכולה להגיע ל-40-50 שנה, ובמהלכן הוא משרת היטב את האדם, ונחשב לאחד מבעלי-החיים המובילים בביות לטובת האדם. הבדואים, גם אם חקלאים המה בסיני, אינם משתמשים בהם מי-יודע-מה לחריש, אולי משום שחקלאות הבוסתנים המובילה בסיני איננה מצריכה שימוש כזה. אולם, בהודו ובאתיופיה הגמל משמש לחריש ועוד-איך. רותמים אותו שם למחרשה פשוטה, ווכן משתמשים בו גם להובלת מטענים (בהודו). במונגוליה שבקדמת אסיה מכינים משיערו בד לריפוד ולחימום וגם שם מרבים להשתמש בחלב נאקות ומוצריוץ באפריקה המדברית משתמשים בו בני הטורקנה, הרנדילה, הבוראן בקניה, הטוארג ודומיהם בטוארגלנד במערב-אפריקה ובאזור הסהרה, ואחרים, באונגדה, אתיופיה, סומליה, כולם לרוב נוודים, שכלכלתם מותנית בשימוש בגמלים. בין השאר להעברת משאות ומצבורי שקי מלח שעמו סוחרים עם בני-אנוש אחרים. בהתאם לכך, הנוודים באפריקה ובאסיה נודדים ומהגרים ממקום למקום עם גמליהם לצורכי מרעה וחיפוש אחרי מקורו תמים זמינים.

רבים מהם מנצלים את מקורות המים הידועים והקבועים להקמת מנייאטה (כפר), אך לא פעם עליהם להקימה מחדש בקרבת מקור מים חדש, בעיקר אם במקור המים הקודם שהשתמשו בו, אזלו בו המים מפאת בצורת מתמשכת וסיבות דומות. יתרה מזאת, גם בני-אנוש המתשייכים לחברות פסטורליות (חברות רועים) כמו בני הטורקנה, הגברה והרדנילה, ולאחרונה אפילו בני הסמבורו והמאסאים (בעיקר לנוכח תהליכי מדבור ובצורת מתמשכת) נוהגים לשתות את דם הגמל. הם מקיזים ממנו דם על-ידי ירי חץ קטנטן ומעוצב כדבעי לשם כך, אל ווריד הצוואר, ושותים ממנו, לעתים מזומנות כשהוא מעורבב עם חלב. מנהג זה מוכר לכל מי שמגיע מעו תהספארי שלו למזרח-אפריקה, והוא נהוג בה בין השאר גם עם פרות (מאסאים וסמבורו) או עזים (טורקנה, סמבורו, מאסאים ואחרים).

הבדואים קשורים לגמל קשר עז ביותר. בהתאם לכך, מוכרים אצלם שמות רבים לגמלים, יש האומרים כ-100 שמות, והם משתמשים בו ובמוצריו לשימושים רבים מגוונים. להשוואה, יש אומרים כי רק האסקימואים של הצפון הרחוק מתייחסים או מכנים את השלג ב-100 שמות שונים. הגמל משמש לרכיבה וידועים מרוצי גמלים רבים, כמו גם שווקי-גמלים במדבריות טורקנה, ואפילו באסיה. רכיבה על הגמל חביבה מאוד. ב-1996 נערכה תחרות גמלים באל-עריש. שלטונות מצרים רצו להעלות את קרנם של הבדואים בסיני ולהדק את הקשר עם השייחי'ם. עד מהרה התרחבה התחרות והפכה לתחרות-גמלים כלל-ערבית, שמשכה אליה נציגים ממדינות המפרץ, כמו כוויית, בחריין, קטאר, סעודיה ואחרות.

המתחרים הגיעו עם גמליהם על משאיות, וכל אחת מהמדינות נשאה דגל צבעוני משלה ועליו שם המדינה. מסורת מרוצי הגמלים ידועה ומוכרת בכל רחבי העולם המוסלמי. בירדן למשל, בואדי רם, נערכת מיד יום שישי תחרות גמלים כזו של מטה החוויטאת, בני שבט בדואי מוכר מסיני ומקומי גדול בדרום-ירדן, ומרוץ המכשולים הצבעוני משתרע על כ-10 ק"מ. המעודדים נוסעים בצד הגמלים הנמרצים בטויוטות מאובקות ועמוסות ומריעים בקולי קולות ובנפנופי ידיים. המנצח זוכה בגביע כסף מצועצע, ובעיקר בכבוד, וכולם מספרים במאהלי הבדואים בשבחו של הגמל, ומייצרים אינספור אגדות עממיות אודותיו.

על הגמלים באזורנו ובסיני אנו לומדים עוד פרטים מודרניים אף  יותר, והרבה, ולא רק בעבר, אלא גם ביחס למה קורה עמם בחברה המודרנית. להלן, כמה בעיות שקשורות בכך: ביולי-אוגוסט 2000, שכבה נאקת גמלים פצועה במשך כשבועיים בלב שדה מוקשים בערבה (הישראלית). לאחר דיונים קדחתניים כיצד ואם יש לחלצה, מימן חבר הכנסת יוסי שריד את חילוצה, וארגון "תנו לחיות לחיות" ביצע את החילוץ בהצלחה. הצבא סירב להשקיע בה מאמצים בגלל הפחד ההגיוני לסיכון החיילים המחלצים. לבסוף, לאחר שהדבר פורסם בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה, הובא למקום מנוף ובעזרתו היא חולצה בראשית אוגוסט 2000. הנאקה הועברה לטיפול רפואי ולשיקום ב"גמליאדה", שהיא "המרכז הבינלאומי לטיפול בגמלים" בניהול וביוזמת פרופ' ראובן יגיל שפעולותיו לחקר הגמלים בצפון קניה ולהכנת "גמאלידה" בערבה, יכולות ללמד על חשיבותם של הגמלים לבדואים ולחברה המודרנית כאחד. (ראו קישור בקובץ "סמים, אתנובוטניקה ורפואה בדואית).

לידיעת המטיילים והנופשים הנוהרים לסיני, התגלתה גם לא מכבר, בעיקר ב-2002, בעיה אחרת לאחר שאירעו כמה עשרות תאונות בין מכוניות לגמלים בנגב – אך אין מידע טוב על סיני - שנגרמו בגלל גמלים שחוצים את הכביש, וכמה מהן היו קטלניות והסתיימו עם נפגעים. חוקרי התאונות שהתחקו אחרי הסיבות לתאונות גילו להפתעתם כי אוזני הגמלים שנמצאו מעורבים בתאונות - נחתכו. הן היו צריכות להיות ממוספרות כדי לסמן למי הגמלים שייכים. בוחני "לשכת התנועה" של משטרת מרחב הנגב בדקו זאת עם אנשי "הסיירת הירוקה". החשד הנוכחי הוא שבעלי הגמלים בעצמם הם שמיהרו לחתוך את אוזני הגמלים על-מנת לא להסגיר את זהותם. בהתאם לכך החלו אפוא במשטרה לשקול כיצד להחמיר בסימני הזיהוי של הגמלים ובאופן זה לסייע בבלימת התאונות. יתרה מזאת, פיתוח התיירות המדברית מאפשר להשתמש בגמלים טוב יותר מאשר ברכב-שטח הן במדבר הסהרה (מרוקו למשל), בסוואנה היובשנית בקניה או במזרח-אפריקה, וכמובן סיני (בטיולים בהר הגבוה. תיירים ומטיילים מצטוותים לגמלים לפרקי זמן של כמה ימים ובסיומם כל אחד מהם חש בגופו את מטרדי התנועה המונוטונית של הגמל. (ועוד שאר ההיבטים המסתוריים של הגמלים, ראן ברשימת הספרות).

13.24.5. ביות החמור-היכן ומתי?
הקשר לביות הקדום של החמור באפריקה, ובהיתכנות של אפשרות להשפעה מיידית מעין זו בסיני והשפעת האדם על עתיד החי וחיות-משקו בחצי האי ,הם מסקרנים במיוחד;  לאחרונה, בשיטת מיטוכונדרית הדנ"א (חקר קו האם בצאצאיה) גילו בעולם על קיומן של שתי אוכלוסיות נפרדות של חמורים מבויתים. האחת, שכנראה התפתחה מתת המין של החמור הנובי (Equus asinus africanus). השניה, קרובה לתת המין של החמור הסומלי (E.a.somaliensis), אף שהחוקרים היו מודעים לכך שלא בהכרח בדיקתם הקיפה את כל טווח הביות האפשרי של חמורי העולם.

שיטת "טביעת האצבעות הגנטית"  (Genetic Fingerprints) שימשה באחרונה גם לקביעת המועד לביות החמור לראשונה, והיא מפריכה תיאוריות מסורתיות ומקובלות ביחס לכך. לפי המחקר החדש החל ביות החמור מחמורים (פראים) אפריקאים, ומכאן, שמוצאם של החמורים הוא באפריקה ולא בארצות הלבנט או בתימן, כפי שסברו עד-כה. המחקר מצביע על היותו של החמור החולייתן היחיד עד-כה שבוית באפריקה. החמור מהווה בתחום הביות מין-מפתח מזה שנים רבות, המעיד על עיתויה המשוער של התגבשותה הראשונית של תרבות בני-אנוש.

תחילה, לפי התיאוריה המקובלת, עבר האדם הקדמון מאכילת פירות לאכילת פריטי בשר לאחר שהחל להתעמת עם טורפים באזורים הפתוחים שנוצרו ביבשת השחורה. לאחר מכן החל לבסס את תפריטו על אכילת בשר בקר, כבשים, עזים וחזירים, והעיתוי המשוער לכך ארע אי-שם בין 11,000 ל-10,000 שנה לפני זמננו. אולם, רק מאוחר יותר, בערך לפני כ-5,000 שנה, החל האדם להשתמש בסוסים, חמורים וגמלים לנשיאת משאות, ותהליך זה מאיץ את הסחר-מכר ברחבי העולם העתיק. לחמורים הייתה חשיבות גדולה יותר בהיותם קטנים יותר, יציבים יותר, וקלים יותר לתפעול ולהאכלה מאשר סוסים.

עד-כה תועדו החמורים בשימוש האדם לראשונה בהירוגליפים מצריים כ-6,000 עד 5,000 שנים לפניה"ס, ורק מאוחר יותר הובאו עדויות על-כך ממסופוטמיה ואיראן. למרות זאת, לא ידעו עד עתה היכן ומתי היה ביות החמור לאשורו. לפתרון הבעיה התגייסו Albano Beja-Pereriaוצוותו, מאוניברסיטת Joseph Fourier בעיר גרנובל, צרפת. חקר הבעיה הצריך מהם ביקור ותיור בלא פחות מ-52 מדינות, שמהן ליקטו דגימות חמורים מבויתים וחמורי-בר או חמורים שהתפראו וקרוביהם ביבשות אפריקה ואסיה כאחד.

הצוות העלה השערה כי ביות החמורים ארע לפחות פעמיים: הביות הראשון ארע עם שני מיני החמורים האפריקאים שהוזכרו לעיל, שהתפצלו זה מזה לפני מאות אלפי שנים. יתרה מזאת, מחקרים גנטיים אחרים הראו זה מכבר כי ביות חיות-משק שונות של האדם ארע יותר מפעם אחת. אולם, סטיב ג'ורדן (Jordan) מאוניברסיטת Buchnell, פילדלפיה, שהיה חבר הצוות ואחת ממבצעי האנליזה החדשה, הודה כי המחקר נעשה מבלי להביא בחשבון אפשרות כי אחת מאבותיו של החמור הנוכחי הוא "הפרא האסייאני למחצה" (Equus hemionus) שכונה גם ”half-ass”, והקיאנג (E.kiang), שאינם נחשבים כבעלי סיכויים להיות מאבותיהם של החמורים המבוייתים.

בראיון לכתב העת המדעי "ניו-סיינטיסט", הוא אף אמר כי ייתכן וחמורים מבויתים אחרים שמוצאם איננו אפריקאי בויתו מתתי-מינים אחרים של פראים שלא נכללו במחקר, בגלל שהם נכחדו, או משום שהם שכנו במקומות קשי-גישה.

לדעת חוקרים אחרים כמו ריצ'רד מדו (Meadow) מאוניברסיטת הרווארד בארה"ב, המחקר אמנם מציע כי ביות החמורים החל באפריקה, אך לא מן הנמנע כי חמורים שמוצאם שונה, ונכחדו בינתיים, היו יכולים לרמז באותה מידה על ביות החמורים בארצות הלבנט באזורנו או בתימן. לדעתו, עובדה היא כי יש בין החמורים בעולם, כמו גם בסוסים, דמיון גנטי מקיף, שלא כמו בבקר, חזירים, עזים וכבשים, ללמדנו על קיומו הנוכחי של מין אחד של חמורים בעולם.

13.24.6. כבשים
לבדואים יש גם כבשים, לרוב כבשים קטנות מהרגיל או בהשוואה למה שאנו מכירים במקומותינו, והן לעתים מזומנות בעלות ראש לבן וגופן שחור. אחרות דומות לכבשי הבדואים הגדלות בנגב. הן אינן מסתגלות היטב לתנאי מדבר , שעל-כן הן מיעוט בעדר.

13.24.7. כלב סלוקי
כלב הסלוקי הבדואי הבולט בצבעיו הבהירים, אף שלעתים יש פרטים כהים, חי אף הוא בקרב הבדואים בסיני ובמדבריות ישראליים. גופו הדק והרזה, בטנו השקועה, רגליו ואוזניו הארוכות המשתלשלות כלפי מטה, הן צבר של תכונות המאפשרות לכלבי-ציד אלו לרוץ במהירות מסחררת, וללכוד ארנבות ללא בעיות, והבדואים משתמשים בהם לציד. לעומת זאת, לפיקוח על עדריהם הם משתמשים בכלבים כנעניים שתפוצתם איננה מאפיינת רק מדבריות. ד"ר משה מאיר עשה את עבודת המסטר שלו עליהם, והראה כי שני זני כלבים אלה עמידים מאוד לתנאי מדבר, אך הדבר אינו מפריע להם להסתתר בצל כל-אימת שיכולים המה, או לחפור לעצמם בורות בדומה לכלבי בר אחרים דוגמת הדינגו באוסטרליה.

הם "למדו" להקטין את תחלופת ואיבוד המים מגופם, ועובדה היא, כי זן כלב שלישי, כלב הפוינטר שנחקר על-ידי מאיר מאבד פי שניים מים מהם. הדבר קושר לאיבוד מים בשתן, אידוי מוקטן מדרכי הנשימה וגללים יבשים. כליה יעליה יותר ומוליכות גבוהה יותר של חום בגופם, לפיזור מועדף של חום מטבולי הנוצר בו, שיעור מטבולי נמוך מ הצפוי בכלבים מדבריים ועוד הם חלק מתכונותיו האקו-פיזיולוגיות של כלב הסלוקי, המכשירים אותו להיות הכלב האהוב ביותר על הבדואים בסיני, וכל אלה בגלל יכולתו לפזר את החום שלו, לחיסכון במים ועוד. ייתכן והיחס המיוחד של בדואים לכלבים מעיד על כך בכך שהם מתירים לו להיכנס לאוהל המגורים שלהם.

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים