logo


Rapid SSL SEAL

13.19. השפעת האדם על החי בסיני

13.19.1. עוד על צבאים, ראמים, יענים ועפיפונים (ראו קישור לארכיאולוגיה ויהדות)
בראש ואדי צפרא, עולה ועובר מעבר חצוב באבן חול אדומה, שיורד שוב לאפיקו של ואדי גנה. במרחק כ-16 ק"מ מבקעת חג'אג' (הקילומטר ה-28 מהמסעף). אם נעצור את הרכב ונישא את עינינו לגדה הדרומית של הואדי נבחין בשני קירות אבן נמוכים המתכנסים לנקודה אחת, והנראים כמשולשים שבסיסם חסר, בעוד שבקודקודם קיים מבנה מעוגל.

זהו אחד "העפיפונים" הקדומים באזור, כמתקני-ציד קדומים לחיות עדריות כמו צבאים. מתקנים מעין אלה מפוזרים, כפי שמתברר מחקר התופעה בסיני, בנגב ואפילו במדבר הסורי, ומאז 1951, גם בירדן, ורלוונטי לאתר שלנו, גם במקומות רבים ובעיקר בואדיות הרחבים בסיני. בעזרת הקירות, ולעתים כמו במקרה הזה, הקיר חסם בעבר את אפיקו של הנחל, הבריחו ציידים שהסתתרו במארב סמוך, עדרים של בעלי-פרסות ששכנו בעבר הרחוק באזור, וביניהם ידועים ראמים וצבאים לרוב. הם הונסו לעברו של המחסום, על-ידי בני-אנוש רכובים או על-ידי הלכי-רגל, תוך ניצול סקרנותם של הנטרפים, ושם נלכדו או ניתרו לתהום שנפערה בסופם של שני הקווים האלה. הבור שנפער בסופם כונה "גיא ההריגה", וניתן לראות קו-מגע ישיר (בלועזית: פנפליין) שבין אבני החול החומות לסלע היסוד הכהה מתחתן.

מתקני ציד קדומים אלה כונו עפיפונים, ומעשה שהיה כך היה: שניים מטייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי טסו במהלך מלחמת העולם השניה, מעל המדבר הסורי, שאז הבחינו במספר רב של מבנים משולשים מעין אלה. מאחר ונזכרו בילדותם, שאז העיפו עפיפונים בעצמם, ומצאו דמיון בין המבנים המוזרים שהתגלו לעיניהם לבין עפיפוני הילדות שלהם, על-כן, בחרו לכנותם "עפיפונים" או "עפיפוני המדבר" (Desert Kites).

מספר על הקשר לציד בעלי-פרסות, זאב משל בספרו "דרום סיני" מ-1976, ובעיקר במחקר המיוחד על התופעה בפרסום באנגלית בביטאון המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב משנת 1974.

וכך הוא כותב על התיעוד האותנטי של הזואולוג ישראל אהרוני, מתוך עיון בספרו "זכרונות זואולוג עברי", 1946, עמ' 31-33: "פעם אחת יצאתי עם הברון פון ורטנאו אל המדבר לארבעה ימים לראות במסע הצבאים. התבוננו במשקפות וראינו מחנות מחנות של צבאים, שלא ייספרו מרוב. לפי האומד שלנו הגיע מספרם ליותר מעשרת אלפים ראש. כולם חזרו מצפון לדרום. ניתן לשער שבית נדודיהם במדבר הוא חוסר מזון ולא שינוי אקלים וכד'. הבדווים יודעים לכוון את הזמן ולצוד אותם בעת נדודיהם. אני ויחזקאל חנקין, ציידי ומלווי הנאמן במסעי במדבר, היינו עדי ראייה למחזה מזעזע, לציד 500-600 צבאים בבת אחת בפוכרת (מצודה לצבאים), לא הרחק מרחמה. אורך הפכורת שראינו קילומטרים רבים, וכמוה רבות במדבר. היא מתאימה בגודלה למפעלים הכבירים שכוננו המצרים הקדמונים במצרים או בבבל. שאלתי בדווים שנפגשו לנו בדרכנו מתי ננבו הפוכרות האלה? כולם ענוני פה אחד: "בימי קדם גם אנו גם אבות-אבות-אבותינו כבר מצאון".

"כדי לצוד מאות צבאים בבת אחת גדרו הבדווים שטח עצום, המתפשט על פני קילומטרים רבים, בצורת משולש כביר. בחומה הגבוהה הרבה מקומת אדם קבעו חלונות, ולפני כל חלון כרו שוחה עמוקה. משראו הבדווים חשיף צבאים נודד לתומו, כיוונו אותו זה ומזה, כלאחר יד, אל הפוכרת, שפתחה היה רחב מאוד. מצודת-נכלים זאת דמתה במראה לנוף המדבר, כי מחמרו נבנתה, ובלב הצבאים לא עוררה כל חשד. אך נכנסו מאות אחדות מהן אל הפוכרות באו הבדווים במרוצה מימין ומשמאל, הקיפו את פתחה, והתחילו לצווח צווחת פראים, כדי להפחיד את הצבאים המסכנים.

הנלכדים ביקשו להם מפלט, וקפצו לעבר החלונות, אך לא יכלו לטפס ולהגיע אליהם. הם צנחו מעל החומה ונפלו לתוך השוחות הפעורות לרגליהם. רבים הוצאו לעינינו מרוסקי אברים, ואנקת מותם שברה את לבנו. אולם, הבדואיםם לא שמו לבם לילל קרבנתיהם, ולפני שנפחו את נפשם שחטום אחד אחד במאכלת שבידם, כי פגר תתעב נפשם, ואכילתו אסורה להם על פי דתם. הם עמסו את הצידה על גמליהם והביאו אל המחנה. כאן פשטו את העורות ומלחו את הבשר למשמרת לימי רעב".

אהרוני כינה את המתקנים "פכורת", ואימץ את רעיונותיו כנראה גם אברהם שקד שהיה לימים מנהל בית ספר "צוקי-דוד" בשנות ה-70, התמחה בחקר תרבות החלום של הילידים האוסטרליים –האבוריג'ינים – ומשמש כנציג החברה להגנת הטבע בהרי ירושלים, ובמאבקים היומיומיים המתנהלים מאז על היקפי הבנייה על חשבון החורש הים-תיכוני והאזורים הפתוחים בואכה ירושלים מכיוונה של שפלת יהודה וכביש שער הגיא. ראו למשל, בספרו "שבים לסיני" שפורסם בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. ו"פכורת", על שום מה? על-פי שמה של משפחת משבי הגולה "פוכרת הצביים" (עזרא ב', נ"ז; נחמיה ז', נ"ט). לדעתו של אהרוני, בא השם מעיסוקה של משפחה זו בציד של צבאים.

ואמנם, רק לאחר שהתפרסמה דעתו של ידין בנוגע לחשיבות ומשמעות קיומם של "העפיפונים" ב-1955, התגלו להפתעת החוקרים "עפיפונים" לא מעטים גם בחצי האי סיני. רובם באזורי אבן-חול למרגלות הרי א-תיה, למשל בבקעת מרה, ג'בל א-נקה בצפון-סיני, מצפון לקע-א-נקב (בקעת הירח) מעל אילת, ובואדי לאטי בדרום-סיני,  והיו אפילו עפיפונים בקרבת יטבתה שבערבה הישראלית. יתרה מכך, בדרך לסרביט-אל-חאד'ם (ואדי תמילה) אף ידוע על ציור של עפיפון גדול בפעולה, ועל לא פחות על ציור של 12 יענים בשורה! עיקרון הפעולה של קטל בע"ח בשיטת העפיפון היה לרדוף אחרי העדר או להקת היענים ולהבריחם פנימה, תוך ניצול הבדלי הגובה של כ-2 מטרים בין פני השטח ורום סוללת האבנים. לא ברור מה הציד המועדף או הזמין שהיה בשטח,  והאם נמנו עמו צבאים, ראמים, יענים ואולי אף יעלים.

אולם, השאלה העיקרית היא האם היה בכלל כל-כך הרבה מה לצוד? הייתכן והשימוש בשיטת העפיפון, הוא האחראי העיקרי להשמדת הפאונה של החולייתנים האלה בסיני כי היו פעם הרבה יותר בגלל עונות גשומות יותר?

בכל מקרה, היו אף עמדות ירי מאבן, שהוקמו, בסמוך ומעל תמילות, מעיינות ומקווי-מים, משום שיעלים (או כל טרף זמין אחר) היו חייבים להתביית לאזורים אלה. משום שהם חייבים לשתות מים באביב (שיפור מלאי החלב ואיכותו לאחר לידת גדיים או עגלי ראמים, ואלו רק דוגמאות) ובקיץ לעתים מזומנות. עמדות ירי כאלו אפשר לגלות עד היום. לפי תרמילי הכדורים שמצויים בהן, היו שהניחו כי האתרים היו בשימוש גם לקראת שלהי המאה ה-20.

הרעיון המרכזי בשיטת ציד קדומה זו, הדומה ביותר לציד של ויקוניה בהרי האנדים בדרום-אמריקה (פרופ' ישראל הרשקוביץ, מידע בעל-פה וצילום!), היה קטל בעלי-פרסות שמוצאים את עצמם בבור הנפער עבורם.  (עוד על "עפיפונים" ותיאוריות ארכיאולוגיות וקדומות אחרות לתופעה, ראו בקישור "ארכיאולוגיה ויהדות").

13.19.2. עוד על שיטים, צבאים ויצורים אחרים
במזרח-אפריקה משמשים עצי שיטים רבים כמושבות-קינון של מיני מגלנים, חסידות דוגמת המרבו האפריקאי שהזדמן בעבר עד לישראל, אנפות, דורסים דוגמת מיני הנשרים של העולם הישן, קורמורנים המקננים באופן לא סדיר אגמי הבקע האפריקאי, ומינים רבים אחרים. עלי השיטים משמשים בישראל ובסיני כמזון טבעי מועדף לשפני-סלע, גמלים, צבאים ויעלים.

השיטים במדבריות זקוקים לצבאים. בנגב רוב זרעי השיטים נגועים בזחלי חיפושיות. אולם, עיכול הזרעים בקיבת הצבאים מסייע לנביטה. ייתכן ועצי השיטים בסיני שימשו בעבר, כמו גם בדרום הערבה וירדן לקינוני דורסים דוגמת עזנית-הנגב, ואין ספק כי הם משמשים למנוחה, חניה והחלפת כוחות לעופות נודדים דוגמת הדיה השחורה והחסידה הלבנה, כמו גם כמקור לצורכי צל להנאת העופות המדבריים דוגמת הקורא או מינים אחרים הידועים לנו כשכיחים, דוגמת החוגלה, הזנבן הערבי ומיני סלעיות שונות. (ראו קישור לשיטים בבוטניקה).

אחת התופעות המעניינות בהפצת והאבקת השיטים קשורות ל"התחייבותו" של הצבי להפיץ את זרעי השיטים. התהליך מתרחש כדלקמן: הצבי ניזון מפרחיה, ובתהליך העיכול עליו להמית את זחלי החיפושיות הגדלים אף הם על העץ ומזיקים לזרעי עצי השיטים. הזרעים שאינם נפגעים בתהליך, נודדים למקומות שבהם הצבי "מחליט" להיפטר מהם. ישנם חרקים החיים רק על עצי השיטים באפריקה או בישראל, כמו גם חיפושיות מסוימות, נמלים וכנימות. לחלקם כפי שאנו יודעים יש כושר הסוואה מדהים, ולראיה, הרצאות ומאמרים ב"פורים כל החיים".

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים