logo


Rapid SSL SEAL

13.17. נמרים ומלכודות נמרים

13.17.1 מלכודות נמרים ושכיחותם בסיני בעבר
מלכודות האבן הנפוצות באזורים ההרריים בסיני הן עדות נוספת למציאותם בו. הן קיימות לרוב בהר הגבוה בדרום סיני וברמת א-תיה, אך אינן אופייניות כלל באזורי אבן החול שבין שני אזורים אלה.  ואמנם, במקומות רבים בסיני נחשפים המטיילים לנוכחות נמרים מסיבית בחצי האי, ושמות של מקומות, כגון, פארק (עמק) אל נימר, חג'ר (סלע) נימר ועוד.

במקומות אחדים ניתן לגלות ציורי סלע של נמרים בחברת בעלי-חיים אחרים. מפורסמות ביותר הן מלכודות הנמרים (נוצרת-אל-נימר) שניתן לגלות בפרשות-מים, בצדי שבילים ובמעלה כלשהו לעברו של הר נישא ורם באזור. אולם, מאז 1927 לא נצפה בסיני ולו נמר אחד. הסיבה: האחרון שבהם שניצוד באותם ימים נמסר למושל סיני הבריטי מייג'ור ג'ארוויס. ממחקרים בעומן, ובישראל, אנו יודעים כי הנמרים נוהגים לנוע בשבילים קבועים וצדים את טרפם בקרבת מקורות מים. בהתאם לכך ממקמים את המלכודות עבורם בקרבת שבילים, ליד מעיינות וכד', ובשיטה זו משתמשים גם לתיעוד מינים נדירים באמצעות "מלכודת דריכה" לצילום אוטומטי. אחת המלכודות המפורסמות ביותר בסיני, שרבים מכירים היטב היא המלכודת באוכף של נקב אבו-ג'יפה, לא הרחק מהכפר הבדואי אל-מילגה, שהוא ככל הנראה אחד משבילי התיור העיקריים לכניסה לואדיות ולהרים באזור, או בקרבת תמילות שהן מרובות בסיני למיטב ידיעתי.

המלכודת היא מעין פירמידה מוארכת שעשויה מגלי אבנים. אורכה לרוב כ-3.5 עד 4.0 מטרים ורוחבה מ-1.5 ל-2.0 מטרים, וגובהה עד למטר אחד. בתוכה יש חלל מאורך, סגור בצד אחד ופתוח מצדו השני, ממנו יכול הנמר להיתפס. מעל פתח הכניסה מציבים לרוב לוח אבן שטוח המחובר בחבל לפיתיון שמוצע לנמר בצדה הסגור של המלכודת. משיכת הפיתיון (על-ידי הנמר) משחררת אבן הנופלת וסוגרת את דרך המילוט האפשרית של הנמר. בתקופות מאוחרות יותר השתמשו ברובה דרוך, ומשיכת הפיתיון שחררה את הנצרה ולכדה את הנמר בירי. בראשית המאה ה-20 דווחו בדואים זקנים על מפגשים עם נמרים כפי שדיווח שבתאי לוי (שאבו) במאמרו על נמרי סיני-סיפורה של הכחדה ,שפורסם ב-1976, בכתב העת "טבע וארץ", חוברת י"ט, עמ' 8-14, שיצאה לאור עד לא מכבר על-ידי החברה להגנת הטבע. הדבר מצער מאחר והעורות נמצאים באוסף המוזיאון הבריטי והמוזיאון הקהירי.

ביצוע חתך במלכודת נמרים אופיינית חושף סלעי-משען, אבני תמיכה והסוואה, חור לדקירה, מוט ולולאה, קורות תמיכה ואבן גולל. לכל אחד ברור שנמרים שבים לטרפם כדי לאכול ממנו יותר מפעם אחת, ולכן, הקמת מלכודות בנתיבי תנועה קבועים שלהם היא דרך מצוינת ללוכדם למרבה הצער. החבל הקשר מבחוץ אל פיתיון הבשר, נקשר לאבן הגולל, שתלויה על בלימה כדי בדיוק ליפול כשהטורף מנסה לעוט על הבשר. טלטול הבשר במלתעות הנמר או בכפותיו, משחר אבנים קטנות ואת אבן הגולל החוסמת לו את הבריחה או היציאה מהמלכודת. הציידים האורבים בקרבת מקום או באים לבדיקה מפעם לפעם כדרכם של חוקרי נמרים, מגלים עד מהרה כי נלכד משהו במלכודת, וכל שעליהם לעשות הוא לפנות את גל האבנים ולדקור את הנמר הלכוד, הגם שגם משימה זו דורשת אומץ-לב והיא מסוכנת לדברי הבדואים.

13.17.2. נמרים, יעלים, תמילות ובדואים בסיני
טרפם העיקרי של הנמרים בסיני היה מאז ומתמיד יעלים, אך אין מידע אם ניזונו גם מדורבנים ושפני-סלע, כפי שהם נוהגים בעמאן, ירדן וישראל. היעלים, כך אומרים, היו נפוצים בעבר בכל הרי סיני והואדיות המבתרים את ההרים שבה. הבדואים נהגו לצוד אותם בעזרת חץ וקשת או רומח, כלי-נשק דלים, אך הואיל ועשו כך מאות בשנים, ניצודו ונעלמו מרבית היעלים מהאזור. הם נהגו לצוד אותם בקרבת מקורות מים, מהמארב או ממחבוא, והיעלים התקשו להתקיים במדבר תחת לחצים אלה מצדו של האדם או הנמר.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו לסיני חיילים מצרים בהנהגת איברהים פחה, בניסיון לדכא חיילים מורדים ולמסד את שלטונו של בית מוחמד עלי. כך החל הנשק החם לחדור לסיני לראשונה ועד מהרה הגיע גם לידי בדואים מקומיים. שיטות הציד כמובן שהשתכללו וקל היה לצוד את היעלים שהחלו להיעלם. הנמרים האחרונים ששרדו עבור ביני לצוד עזים וגמלים צעירים, התקרבו למשכנות הבדואים, ואלה מצדם החליטו לצוד אותם כדי להרחיק את הסכנה.

עד מלחמת ששת הימים והגעת השלטון הישראלי לאזור, כמעט לא נותרו בו יעלים, למעט אולי בהרים בצפון-מערב סיני דוגמת ג'בל יעלק או אזורים נידחים אחרים בחצי האי. השלטון הישראלי שינה דפוסי קיום והחל לאכוף את כללי וחוקי שמירת הטבע בסיני, וקטל היעלים חדל כמעט לגמרי. מספר היעלים הלך וגדל עד שלהי שנות ה-70, כפי שיכולתי להיווכח בעצמי בסיורי האישיים בו בעיקר בשנות ה-70 של המאה ה-20. עם זאת, מעולם לא נצפו בו נמרים מאז ועד עתה, וזאת, למרות יכולתם לחצות את הירדן מכיוונה של הממלכה ההאשמית, או להגיע לסיני בקלות רבה יותר מכיוונה של אילת.

תצפיות ספורדיות לחלוטין של נמרים באילת, ואחת האחרונות מהן הייתה ככל הנראה ב-1979 למרגלות הר שלמה שבקרבת אילת. מאז שבה סיני לרשות המצרים אין מידע טוב על שכיחות או מעמדם של יעלים בחצי האי, אך ניתן להניח כי הם שורדים במרומי ההרים שאליהם הבדואים אינם מגיעים לרוב אלא בליווי מטיילים, רובם קרוב לודאי ישראלים.

בין בעלי הפרסות הבולטים בסיני בולטת לעין ולציידים הבדואים נוכחותם המפליאה של היעלים ושפני-הסלע (Procavia capensis) הנדירים יותר (ראו בנוגע לעיט השחור, פרק זה). יעלים נחקרו ונצפו בג'בל לבני, יעלק, הלל, אום-חשיבה (שם אף צפיתי בהם בעצמי במהלך שירותי הצבאי באזור ב-1974), סחבה ורחה-סומר, וכן בהר הגבוה בדרום-סיני. לרוב הם שוטטו  בעדרים קטנים שנמנו בהם 3-15 פרטים.

בקרב יעלי ג'בל יעלק גילה הזואולוג גיורא אילני תופעה יוצאת דופן לפיה קרני הזכרים מתעקלות ומשלימות מעגל שלם תוך כדי כך שקצוותיהן מתוחות קדימה. ד"ר דן בהרב, חוקר צבאים יעלים ידוע במקומותינו, ועוזי מייבום, לימים בחברה הגיאוגרפית, גילו בעבודת המחקר לתואר שני של מייבום, על יעלים בהרי דרום סיני, כי הם "מתחרדנים בשמש החורפית, ובשעות קרירות יותר נוטים לשוטט על המדרונות שפונים מזרחה ודרומה כדי לקלוט עוד קרני שמש, והעריכו את מספרם ב-700 פרטים.

היעלים חייבים לשתות במקווי מים לעתים מזומנות כדי לשפר את מלאי החלב ואיכותו, בעיקר בעת שהם מגדלים את הגדיים, אך גם בתנאי מדבר צחיח. לשם כך הם מאתרים תמילות למרגלות מפלים, בורות-מים, גיבי שיטפונות, ובאים למקומות חבויים אלה בדיוק כמו בדואים, המנצלים את היכרותם את המדבר לגלותם. עברנו לא פעם בואדיות כאלה, דוגמת ואדי חנקייה בשולי הרי אילת בואכה טאבה. הבדואים אינם רק חובבי ציד של יעלם, ולעתים הם אף אוספים מהם גדיים המתגלים במדבר לעיני רועים מיומנים באבחנת שינויים במתרחש סביבם, ומגדלים גדיי יעלים בחברת עדרי עזים.

יום-טוב, מייבום וחבריו מספרים כי צפו ב-1980 ביעל כבן שנה, רועה בעדר עזים  באחד הואדיות היורדים מאום-שומר. ובטיולינו שם בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20, אף ראינו אנוכי ובני לווייתי עופר אמיר, אחיקם גיסיס ואחרים, כמה  יעלים משוטטים ומקפצים במורד ואדי אימלחה בואכה האיסלה.

בת כלאיים אחת הובאה מסיני למוזיאון המחלקה לזואולוגיה ב-1971, על-ידי משה סלע, שסיפר כי הבדואים אמרו לו כי גדלו אותה לאחר שאמה אבדה בהרים, וחזרה לאחר שבועיים, וכי בתקופה זו היא אף הזדווגה עם יעל. ליעלים אפשר להוסיף את שפני הסלע שמוצאם טרופי, והם עולים ככל הנראה עם הבקע האפריקאי צפונה, מגיעים עד לואדיות  הנושקים לכינרת ולגליל העליון.

13.17.3. מידע נוסף על נמרים וטורפים אחרים בסיני
עד לא מכבר היו מוכרים בעולם בין 27 ל-30 תתי מינים שונים של נמרים, אך מספרם הצטמצם לאחרונה בעקבות מחקרים גנטיים לשמונה עד תשעה בלבד. מוכרים לנו בעיקר תת-המין האפריקני (P.p.pardus), תת-המין ההודי (P.p.contia), ותת המין של נמר סרילנקה (P.p.kotiya) ותת-המין הסיבירי (P.p.amoyensis) הנחשבים לגדולים מכולם. בעבר זוהו 13 תתי-מינים של נמרים באפריקה, וביניהם נמרים שחורים (שהם כהים ונדירים). מופע זה ידוע בעיקר ביערות-גשם הרריים בהר קניה או ברכס האברדר בקניה, אך גם בחצי האי המלאי כ-50% מהם הם נמרים שחורים שכונו שם "פנתרים שחורים", והם אף נחשבו אפילו למין אחר.

המיון העכשווי מסתמך על טכניקות מולקולריות (רצפים של DNA מיטוכונדריאלי המייצגים את קו האם) ומדדים מורפולוגיים. באפריקה לבדה צמצמו את מספרם לתת-מין אחד  ((P.p.pardus, שהוא השם המדעי של רוב הנמרים התת-סהריים הצפוניים ביותר, שאפיינו בעבר את צפון-אפריקה לבדה. בהתאם ביטלו את הגדרתו בנפרד של הנמר הברברי (P.p.panthera) שחי במרוקו, אלג'יריה וטוניסיה. המחקר הגנטי אישר שיש להותיר את תת המין של נמר סרילנקה (P.p.kotiya), המצטיין בגודלו ושונה מן האחרים, בעוד שהנמר הזנזיברי P.p.adersiur)),  שנקודותיו הן הקטנות ביותר, נכחד ככל הנראה.

שאר תתי-המינים הם כדלקמן: נמרי מרכז אסיה (P.p.saxicolor) שבתוכם נכלל עתה גם תת המין האנטולי (P.p.tulliana) מאסיה הקטנה שאליו התייחס פרופ' היינריך מנדלסון ז"ל, המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, שתיאר את נמרי הגליל. תת המין האנטולי אינו מוגדר עוד כתת-מין נפרד. האחרים הם: נמרי הודו (P.p.fusca), נמרי ג'אווה (P.p.melas), נמרי מזרח-רוסיה (P.p.orientalis) שחיים באזור אמור-אוסורי (Amur-Ussuri) בצפון-סין ובקוריאה, שפרוותם ארוכה וצפופה בחורף וקלה יותר בקיץ.
לנמר זה צבע אדמדם-צהבהב בקיץ ונקודותיו-כתמיו גדולים.

ולבסוף, נמרי חצי האי ערב, ישראל וירדן (P.p.nimr). הבאתי פירוט-יתר זה משום שנמרי סיני מעניינים למדי למרות ההחלטות לשנות את המיון שלהם: עם האחרונים שהיו נפוצים בעבר גם בשטח שבין הנגב וסיני לחצי האי ערב, נמנים עתה גם אחרוני תת המין של נמר חצי האי סיני (P.p.jarvis) שהמיון החדש שם עליהם את הגולל, למרות פרוותם הבהירה שהצטיינה בנקודות גדולות.

אורכם היה כשני מטרים מבסיס הזנב עד קצה ראשם. צבעה של הפרווה היה בהיר למדי, כמעט לבן, ועליו חברבורות חומות. נמרי ערב (P.p. nimr) החיים בישראל ובכל הגוש של חצי האי ערב היו נפוצים בעבר בשטח שבין הנגב וסיני לחצי האי ערב, ולכן, נראה לאחר המיון החדש שנעשה, כי ניתן לכנות את תת המין של נמר חצי האי סיני(P.p.jarvisi)   כנמרי ערב שאליהם משתייך גם הנמר הישראלי , בניגוד למוסכם בעבר.

מניחים כי בערב, לרבות בתימן יש כ-100 עד 280 נמרים, ובישראל עצמה זוהו לאחרונה בשיטות גנטיות מורכבות 8-9 נמרים בלבד, אך הם נחקרו בעיקר במדבר יהודה ובנגב, ולא הרחיקו במחקר האחרון עד אילת וסיני, שבהם ידועים נמרים מהעבר הקרוב, ובעיקר לאור מלכודות נמרים מהעבר הרחוק יותר.בסיורי בסיני בשנות ה-70 וה-80 נאמר לי כי נמרים שוטטו בסיני עד לפני כ-40 שנים, וכי האחרון ביניהם שניצוד על-ידי המושל הבריטי ג'רוויס מוצג באוסף המוזיאון הבריטי.

מסתבר כי עד הופעת הנשק החם בסיני, התקיים איזון מסוים בין מספר היעלים, הצבאים ושפני הסלע, לבין הנמר, הרואה בהם את טרפו המועדף. הנשק החם הפחית במספר הנמרים, אך פגע בו גם בגלל שניצוד טרפו המועדף, ולכן, עבר הנמר להסתמך על עזים וכבשים ואלה שראו בו פגע רע, האיצו את היעלמותו מסיני. בחל פארן נצפה הנמר הדרומי ביותר, והיו שטענו כי הופעתו בסיני מחדש היא עניין של זמן משום שהיעלים מתרבים. מאז השבת סיני לידי המצרים אין מידע מסודר אודות מספרם, ולכן גם לא ברור אם השערות קודמות אלו יש להן סיכוי להתממש אי-פעם בעתיד הקרוב.

הטורפים האחרים שמעט ידוע עליהם בסיני הם הצבוע המפוספס שאוכלוסיותיו דלילות בסיני, אף כי באתרי אינטרנט של המצרים הם אינם אומרים כי הוא נדיר בסיני. אין לדעת האם מידע זה מבוסס כיאות.

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים