logo


Rapid SSL SEAL

11.4. על מילת נשים בסיני, במצרים ובחברות אחרות, ועל הקשר עתיק היומין למומיות מצריות

11.4.1.  כללי
מילת נשים" היא אחד הנושאים הקשים, המעניינים והמסקרנים המאפיינים עדיין חברות שונות בעולם ולא רק כמנהג נפוץ ומקובל באיסלאם ובסיני. בהתייחסות למנהג זה מתכוונים בראש וראשונה לניתוחים שבמהלכם מורידים חלק כלשהו מאברי המין הנקביים החיצוניים. להשוואה, בין חברות בדואים לחברות אנוש אחרות בחרתי להביא מניסיוני בצפייה ובהעמקה בנדון בקרב חברות קנייאטיות, כפי שעולה בסיורי במזרח-אפריקה מאז 1982 עד 2001.

11.4.2.  התהליך הכללי והקשר לטקסי-התבגרות והמעבר משלב ילדות הלאה
בקרב עמים זרים ותרבויות אנוש קדומות או פרימיטיביות מוזכרת תמיד האנתרופולוגית מרגרט מיד (אף שהיא ככל הנראה המציאה חלק מהמידע שכתבה). בספרה אודות התבגרות בסמואה, היא קובעת כי ב-100 השנים האחרונות יש בלבול מה בין שלב הילדות, וגיל ההתבגרות, ולכן כל-כך הרבה מתעסקים בקביעת התבנית החינוכית הנדרשת להם. לכן לעיתים היא נוקשה, לעיתים היא ליברלית מדי. לרוב, הדור הצעיר מתרחק מהאידיאלים או הסטנדרטים של העבר, מסרב להיסחף בזרם, מורד במוסכמות ולעיתים מחריף את "מרד הבן" או "מרד הבת".

התהליך הכללי: ציידים-לקטנים שהופכים להיות תרבויות רועים (פסטורליזם) מאז תחילת ביות חיות המשו של האדם ותחילת החקלאות לפני פחות או יותר מ-15,000 ל-10,000 שנה לפני זמננו, שאז זונחים ציד ולקט ומתיישבים מסביבם של אגמים פוריים, מתחילים לדוג, מבטלים טאבו שונים, ואף לומדים לקטול תנינים, לבצע מבחני אומץ שונים.

למעשה, אנתרופולוגים מגדירים את ההתבגרות וההגעה לבגרות כ"תהליך ביולוגי" או כחלק מ"הרגשות/תחושות האלימות", שמתלווים אליהם אי-סיפוק עצמי ועונשים, אך כל הנושא הזה שנוי במחלוקת, לרבות מילת-בנים ומילת-נשים. ואנו למדים ,כי במרבית בני-האנוש באפריקה, קשורה מילת בנות לטקסיות שלמה, המסמלת כמו אצל הבנים (וראו להלן), את הכניסה לעולם המבוגרים, או חלק בלתי-נפרד מהארגון החברתי של הקבוצה.

חוקרים סבורים כי החברה הבדואית, ובעיקר בסיני לאור מוצא קבוצות אחדות של בני-אנוש ממנה, ינקה את שורשיה או את מסורת מילת הבנות מהחברות האפריקאיות, והתאימו אותן למציאות החברתית בסיני.

11.4.3. מילת בנים
הסיבה המסורתית לפחד מהמילה היא השמחה המהולה בדאגה מאחר ולאחר לידת תינוק זכר יש למול אותו, מנהג מסורתי הרווח בחברות שונות לרבות אצל הבדואים בסיני. לשם כך אמנם יש לבצע ניתוח קטן שאותו מסוגלים לבצע מוהל, רופא, והם עושים זאת לרוב ללא הרדמה, או כפי שמקובל ביהדות להחליש את העוררות לכאב אצל התינוק בהתזת מעט יין על שפתי התינוק. הדעה הרווחת אצל מדענים היא שהכאב לרך הנולד אולי קיים, אך בהתפתחותו המוקדמת של היילוד, עוד לא יודעים אם קצות עצבי הכאב שלו פעילים או לא.

תמיד חשבו כי את ברית המילה עושים ממניעים דתיים, אך הדבר נכון רק בחלקו. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 רווחה הערכה כי רק 1/60 מאוכלוסיית העולם מבצעת ברית מילה ממניעים דתיים. בישראל היה נהוג לבצע טקסי ברית מילה לעולים חדשים מטעמים ושיקולים דתיים בלבד.

אולם, ידועות גם סיבות אחרות לקיומה של ברית מילה (וכריתת העורלה) בבנים, והיא מתוך נימוקים היגייניים, למנוע התיישבות חיידקים מתחת לעורלה. החוקרים ברובם מסכימים כי המצרים ביצעו ברית מילה שכזו לפחות לפני כ-6,000 שנים, וחקר מומיות מצריות קדומות אף מגלה כי אצל רבות מהגוויות החנוטות נמצא פין שעבר ברית מילה.  בארצות דוברות אנגלית, לא התנגדו כלל להמשך קיומה של ברית המילה במשך השנים 1875 עד ,1950, יתרה מזאת, הספרות הרפואית אפילו היללה באותם ימים את הפעולה. במאה ה-19 ביצעו רבים את ברית המילה כדי לשמור על בריאות ולהבטיח אריכות ימים.

חשבו אז כי ברית המילה מסייעת למניעת אוננות, שזו מחלה ולא ביטוי להתבגרות הצעיר או ביטוי חיובי לפעילותו ההורמונלית התקינה ושחרור לחצים הכרחי, וכי היא אף עשויה להגן מפני מחלוצת דוגמת אסטמה, אפילפסיה, אלכוהוליזם, ראומטיזם וכיוצא באלו. ספקות רבים נקשרו ביחס לקשר בין קיומה של ברית מילה (והסרת עור העורלה) למניעת מחלות, אך עם זאת, אין להתכחש לכך שברית מילה מתקשרת הרבה פעמים למניעת דלקות, זיהומים ומחלות עור.

משערים כי לעורלה יש שני תפקידים נוספים המייחדים אותה, והם: האחד, תיקון מומים מולדים ואחרים של הפין, והשני, כי אין עוד רקמה אחרת בגוף האדם היכולה לשמש ביעילות דומה ליצירת שכבה חדשה או כיסוי חוסר עור באזור הפין. קיום ברית המילה בינקות (למשל, ביהדות) או בגיל מאוחר יותר (חברות רועים במזרח אפריקה, למשל), קיימת, מקובלת ונפוצה בכל רחבי העולם, מטעמים של דת, מסורת, הרגל ונימוקים רפואיים כאחד. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 שיערו כי כ-2% מכלל הבנים באוכלוסיית העולם הם נימולים.

במאמר של צוות רופאי נשים במחלקת הנשים ב"מרכז הרפואי שיבא (תל-השומר) שהתפרסם בביטאון "הרפואה", הוצעו כמה וכמה תיאוריות רפואיות המצדיקות קיומה של ברית מילה, והן בעיקר: למנוע סרטן באיבר המין או את דלקת העטרה.

11.4.4. מילת בנות בעולם
אצל הבדואים, בחברות אפריקאיות שונות ובקהילות מהגרים מאפריקה לאירופה, מקובל עדיין לבצע מילת בנות, אך אין יודעים עד עצם היום הזה מהו מקור המנהג ואף לא מתי החלו להשתמש בו.

אולם, ידועות עדויות על "ניתוח" שכזה ממחקרים אודות מומיות מצריות קדומות, המעידים עד כמה המנהג עתיק-יומין. הדו"ח ה-47 של "הקבוצה לזכויות מיעוטים" שמושבה בלונדון, שיצא לאור ב-1985, תיאר את מילת הבנות כתופעה מדהימה בהיקפה. מקורות שונים בדו"ח הזכירו כי ייתכן והמנהג של ניתוחי פגיעה באברי מין של ילדות ונערות, נפוצים ב-20-36 מדינות באפריקה (תלוי מי מחמיר יותר בממצאיו), וכי מחוץ ליבשת השחורה הוא מתקיים עוד בעומן, באיחוד האמירויות הערביות, בדרום-תימן, באוכלוסייה המוסלמית של אינדונזיה ומלזיה, בדרום-מצרים, באתיופיה, לאורך הים האדום, בצפון-קניה, בצפון-ניגריה ובמאלי. חשוב אפוא להתחקות אחרי מקורותיו.

בסודאן, למשל, קרויה אחת מהשיטות של מילת-נשים בשם "מילת פרעה" (Pharaonic circumcision), אך לפי הדו"ח הנ"ל, מילת-בנות כוללת למעשה שלוש רמות של השחתה מינית:

הרמה האחת היא פגיעה שטחית בפרפיוס או כיסויו של הדגדגן.

הרמה השניה היא ואריאציות שונות ל"כריתת הדגדגן" (Clitoridectomy) כולו, הידועות לפחות בחברות-אנוש אחרות ביבשת אפריקה. 

הרמה השלישית: מתגלה אצל בני ה-Afar הנודדים באתיופיה, המתגוררים במדבר דאנאקיל (Danakil) והיו מוכנים לאוטונומיה לאחר הסכמי הפרשת הכוחות הושלום בין אתיויה לאריתריאה כפי שעולה ממאמר בנדון שפורסם לאחרונה בגיליון אוקטובר 2005 של כתב העת נשיונל ג'יאוגרפיק. אצלם מתגלה "פריפת-השפיות" (Infibulation), תפירת הפות וסילוק הדגדגן במילת-הבנות, הנחשבת הנוראה מכל.

מילה מעין זו מתוארת לרוב כ"אינפיבולציה", ומתגלה בה ניתוח מורכב של כריתת הדגדגן, במשולב עם כריתת החלקים המרכזיים של השפתיים הפנימיות והחיצוניות של הנרתיק, ותפירת הפתח לכל אורכו.

בתרבויות שונות משתמשים לצורכי הניתוחים הללו באמצעים שונים לניתוח – מתער גילוח רגיל ועד למכשירים מיוחדים שיש להם תפקידים ומשמעויות טקסיים כלשהם.

בעבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת בורדו בשלהי שנות ה-70 של המאה הה-20 הוצגה לראשונה עדות ראייה מג'יבוטי בקרן-אפריקה, וכך נאמר בה: "שלוש נשים הצמידו בחוזקה ילדה קטנה ועירומה כולה, אל דרגש קטן, שרפרפון, בתנוחת ישיבה. אחת הנשים לפתה את בית החזה של הילדה, ושתי האחרות פישקו את רגליה בכוח. ידי הילדה היו קשורות מאחורי גבה, המנתחת המסורתית דיקלמה תפילה קצרה: 'אין אל מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו, אללה, שמור עלינו מן הרע' ואז, היא פרסה על הרצפה גרגרי תירס, ביצים וכן הלאה, כתשורה לאללה.לאחר מכן נטלה את התער והחלה לנתח. תחילה כרתה את הדגדגן (Clitoris), המשיכה ביתר שאת את "ה"אינפיבולציה", ואז כרתה את השפתיים הפנימיות, קילפה בתער את השפתיים החיצוניות, הילדה השמיעה זעקות מחאה וכאב, הנשים השתדלו ללפות אותה ככל שיכלו, ולקראת הסוף הגיע שלב התפירה. או-אז מרחה המנתחת מחשה דביקה על השפתיים החיצוניות, הבטיחה את איחוין על-ידי קוצי עץ שיטה, שאותו החדירה תחילה מבעד לשפה אחת ואז מבעד לשניה. את הקוצים עיגנה למקום בעזרת חוט תפירה או זנב סוס. לא כל אורך הפות נסגר, ופיסת מקל קטנה ודקה הוחדרה לחלק התחתון כדי לוודא כי נוצר פתח קטנטן להשתנה ולסילוק דם המחזור. אחר-כך מחתה המנתחת את הדם מן הפצע והאם והבנות האחרות יכלו לבחון את טיב הניתוח וחלקן תחבו אצבעות כדי למשש. משחה דביקה נמרחה על החיבור, והילדה נקשרה מותניה עד קרסוליה. פיסות בד שגולגלו בצורת חבל הבטיח וכי רגליה תישארנה צמודות וחסרות תנועה, ואז הניחוה מותשת על מיטה, שם הלבישוה. כל משך הניתוח ארך לא יותר מ-15 עד 20 דקות" (גמר ציטוט).

בספרו "העיר הקסומה" כתב ז'אק לאנטייר כי בסומליה אחד מתפקידי הבעל לאחר החתונה הוא להשתמש בסכין לביתוק הבתולין המעושה, מה שכונה "דה-אימפיבולציה". רק אז יקיים עמה יחסי-מין ממושכים ותכופים במשך כ-8 ימים לאחר החתונה, כך יסייע ביצירת פתח קבוע, ועל האישה לשכב ללא תנועה כדי שתוכל לדמם כיאות. יתרה מזאת, הוא אף מניח את פגיונו המוכתם בדם על כתפו ויוצא לסיבוב ניצחון בכפר או בעיר לאחר ליל הכלולות הראשון - כדי שכולם יידעו כי ביצע את המוטל עליו. בכמה מקומות אחרים באפריקה מקובל לבצע גם "רה-אינפיבולציה" כדי לחסום מחדש את הנרתיק, במידה והאישה מתגרשת. משערים כי זהו גורלן של נשים בסודאן, סומליה וג'יבוטי, הגם שבסודאן נחקק חוק נגד ניתוחים מעין אלה עוד ב-1946, אך הניסיונות לאוכפו נזנחו זה מכבר לאור העימותים הפנימיים ששכיחים באזור משנות ה-50 של המאה ה-20 ועד ימינו. (וראה להלן, בסודאן).

ישנם גם כמה וכמה סיפורים על דוגמניות שברחו מן הצורך להתחתן בקטנותן עם איש זקן, והפכו לדוגמניות על. הדוגמה העיקרית היא אימן, אבל מעניין יותר המקרה של דוגמנית אחרת שאף כתבה ספר על קורותיה, שתורגם לעברית. היא מספרת שרצו להשיא אותה לאדם המבוגר ממנה בהרבה שנים, והיא סירבה וברחה למדבר בעוד שהוא רודף אחריה ושולח שליחים להביאה אליו. לסוף היא מתגלגלת לאירופה, ומתחתנת שם באופן פיקטיבי, אך לבסוף מתגרשת גם ממנו ונעשית דוגמנית על בארה"ב. הסיפור שלה התפרסם בעולם כולו, עד שצוות הסרטה של רשת הבי-בי-סי רצה לעשות עליה סרט, אך לא מצא את משפחתה. יתרה מזאת, מספרים על קבוצות סומלים, שהגברים שם מזדווגים עם נקבות התחש, סירנת הים. יש צילום שמראה עד כמה אבר המין של האישה דומה לזה של נקבת התחש, שאולי מעודד הזדווגות שלא כדרך הטבע (ראו קישור לזואולוגיה).

כריתת דגדגן מלאה תועדה גם אצל בני הדאן (Dan) בליבריה, העוסקים כבר בחקלאות. אצל בני הדוגון (Dogon) במאלי, מסלקים את הדגדגן אצל האישה, פן ישתרך לה עד למותניה ויוציא ממנה את דעתה, ומפני החשש שתאבונה המיני לא יידע גבולות. במאלי אף מאמינים כי הדגדגן מכוער. כריתת דגדגן מתקיימת גם בקרב בני הקיקויו (Kikuyu) ואצל ובני המאסאי (Maasai) בקניה, המתקיימים על רעיית-בקר כחבריהם בטנזניה. כך הדבר גם בקרב בני הסותו (Sotho) (סוטו) בדרום-אפריקה.

החוקר פ. עזיז (Aziz) בדק בעבר לא פחות מ-7,505 נשים בסודאן, שם עוברות רובן ככולן את הניתוח, וציין כי קיימות שלוש שיטות לביצועו: האחת, כונתה "סונה" (Sunna), שהיא מומלצת לפי הדת המוסלמית, אך פחות שכיחה בסודאן. במילת-בנות זו מסירים את הדגדגן (Clitoris), ואך ורק אותו, ואת הגדם קושרים. בשיטה השניה, המכונה "הפרעונית" (ראו לעיל), מסירים את כל השפתיים הקטנות" (Labia minora), את רוב השפתיים הגדולות (Labia mazora), שיפולי הבטן (Mons Veneris), ולעתים גם את הדגדגן, וכל אלה בתער חד (ראו בהמשך תיעוד שכזה בקניה).

בחלק מהמקרים אף לא משתמשים בחומרי אלחוש מתאימים בעת הניתוח. לאחר סיומו, תופר "המומחה" את הקצוות החתוכים יחד, כשהוא נעזר בכל חוט-תפירה אפשרי: שיער, חבלים, גידים ואפילו שיער זנבות ג'ירפות או פילים, כפי שהיה מקובל, למשל, בסומליה. לאחר הניתוח מקרבים את רגלי הילדה זו לזו עד שהפצע ירפא. במצב כזה, כאשר מבוא הפות (intoritus) מוקטן עד כדי גודל של מחט או סיכה, מכניסים גפרור או מעין כפיס עץ דקיק פנימה, כדי לאפשר ניקוז טוב ויציאה סבירה של שתן ותוצרי הוסת. בראשית המאה ה-21, עברו בסודאן לפי הערכות, כ-100% מהנשים.

אין ספק באוניברסליות של המנהג, אף שכאמור לעיל, מקורו אינו ברור, ולראייה, דבריו מפי אומרם, של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר שסיפר כי שמע פעם מפיו של השופט השחור מדרום-אפריקה ששמו ג'ושוע אלפיאוס קומהלו כי "אצלנו מותר לגבר לעבר את אחותה של אשתו, אם היא עקרה".

באפריקה מקובל עדיין לכרות את דגדגן הנשים, ונראה כי מקור המנהג בה הוא הצורך בשליטת הגברים על האישה, פן ישתרך לו ויגיע עד ברכיה (במאלי). ואמנם, נשים צעירות המסרבות עתה לעבור את מילת הבנות מסתכנות בנידוי וחרם מצדה של החברה המסורתית, אינן יכולות להינשא, ונאלצות לנתק קשרים עם משפחתן, לכל הפחות בולט הדבר בקרב קהילות מהגרים באירופה ובארה"ב. למרבה התימהון דווקא ניכר כי פעילות האו"ם והגישה הטובה יותר לתרבות המערב לא בהכרח מבטלות את הצורך במנהג, אך ייתכן ולשיעור האוכלוסין המהיר באפריקה השלכות לכך שעוד ב-1999 אמדו את מספר הנשים בעולם שסובלות עדיין מהמנהגים האלה של מילת נשים ב-74,000,000 נשים, אך לפי להערכות האו"ם - נכון ליוני 1998 - עדיין עברו את מילת הנשים בעולם  לא פחות מ-120 מיליון בנות ונערות.

11.4.5. מילת-בנות במצרים ובסיני
לנושא הקשה של מילת-בנות בעולם ייחדו מקום חשוב בדיון העולמי, עוד בשלהי המאה ה-20, לאחר ניסיונות הממשל המצרי לשים קץ לדבר לכל הפחות מאז 1996. בשנים האחרונות מתקיימת במצרים לחימה מילולית חזקה נגד קיומה של ברית המילה לנשים הנהוגה במצרים מאז ימות פרעה. עד כה ברוב הכפרים המסורתיים לא הייתה התנגדות אימהית למילת הבנות. ואולם, לאחרונה, הן החלו להתנגד למילת הנשים בכפרים הנוצרים הקופטיים. טקסי המילה במצרים מצביעים על תופעה אוניברסלית. סקר משנת 1995 של הממשלה המצרית העלה כי  כ-97% מהנשים הנשואות עברו מילה בעברן, ו-90% מהנשים עברו אותה בהיותן תלמידות וסטודנטיות שנסקרו בבתי ספר תיכוניים ובקולג'ים. לממשל המצרי התברר לתדהמתו, כי גם רופאים שעברו הכשרה גינקולוגית בגרמניה או באנגליה היו שבויים עדיין במסורת העתיקה, וכי גם הם עדיין תומכים בניתוח בטענות כי המילה משפרת את חיי בני הזוג ותורמת להרמוניה ביניהם.

אין ספק כי הדיון המתחדש בנושא קשור בצילום טלוויזיה של האירוע ששודר לא מכבר ברחבי העולם, למרות מחאות המצרים, שהראה בפועל כיצד מתבצע עדיין המנהג עתיק היומין שאבד עליו כלח זה מכבר. יש אומרים כי ניסיונות הממשלה המצרית לשים קץ למילת הנשים נמשכים מאז תחילת המאה ה-20, או למעלה מ-70 שנה. אולם, נדמה כי משהו החל להשתנות אפילו במצרים: ב-1996 הכריז חוסני מובארק, נשיא מצרים שנבחר לאחרונה שנית למשרה הרמה, כי יש לאסור את מילת הנשים במצרים. עוד ב-1998 התגייסו למאבק גם ארגונים הלוחמים למען "זכויות האדם" והם מתעמתים בתוקף עם הטענות המסורתיות והדתיות בעד המשך קיומה של מילת הנשים. רק ב-1999, הצטרף גם ארגון "האומות המאוחדות"  (U.N) לקמפיין נגד מילת הנשים, ומאז תמונת המצב נגד מילת הנשים צברה תאוצה אפילו במצרים.

באחד מכנסי חקר האיידס בשלהי המאה ה-20, שהתקיים בדרבן בדרום-אפריקה, עמדה גם שאלת המילה במוקד הדיונים. לפי הנתונים, במדינות מערב-אפריקניות, שבהן רבים מהגברים נימולים, שיעור נשאי הנגיף נמוך פי ארבעה. עם זאת, לא הוכיחו כי קיים קשר סיבתי בין שתי התופעות – ייתכן והעובדה שמדברים כאן על אוכלוסייה דתית ומוסלמית היא הגורם לשתיהן. על כך ועל ההפגנות מחוץ למרכז הקונגרסים, הקוראות לחלק תרופות להאטת האיידס גם במדינות העולם השלישי או להוריד את עלותן הגבוהה.

כן נמצא כי אפילו רופאים שעברו הכשרה גינקולוגית בגרמניה או באנגליה, שבויים עדיין במסורת העתיקה, ועדיין תומכים בניתוח, בטענות כי המילה משפרת את חיי בני הזוג ותורמת להרמוניה ביניהם. לאחרונה נדמה היה כי הדבר קשור בעיקר לצילום טלוויזיה של אירוע מעין זה ששודר למרות מחאות המצרים לכל העולם והראה כיצד מתבצע עדיין המנהג עתיק היומין במצרים. ניסיונות הממשלה המצרית לשים קץ למילת הנשים עלו בתוהו, ויש האומרים כי הם נמשכים מאז תחילת המאה ה-20, ולמעלה מ-70 שנים. אולם, כאמור לעיל, נדמה בראשית המאה ה-21 כי משהו מתחיל להשתנות גם במצרים, וככל הנראה בעבקבו תזאת כך יהיה המצב גם בסיני.

11.4.6. חקר המילה אצל ילדות ונערות בדואיות בסיני ובמצרים
מה שנעשה בנדון אצל הבדואים בסיני נשמע אולי קשה, אבל הוא אינו מייצג רק מקרים בודדים בלבד. שבתאי לוי כותב כי אצל הבדואים בסיני תפקיד כריתת הדגדגן הוא לדכא את יצר המין של האישה. השאלה המנקרת במוחם של כל המזדעזעים מהמנהג של מילת-נשים השריר וקיים גם בסיני, תוהים תמיד מהו מקורו של הצורך האנושי העמוק לשלוט במיניות האישה, ולראייה חשיבה מסורתית באפריקה כי הדגדגן הוא מכוער וכן הלאה. במחקר שדה שערכה לילה אבו-לורוד, אמריקאית ממוצא ערבי, בין הבדואים מבני האוולאד-עלי (ראו קישור ב"בדואים" בנוגע לחברת האוולאד-סעיד), במערב-מצרים, היא התמקדה בקשר בין מיניות למושג הכבוד.

לטענת אבו-לורוד, לרוב הכבוד מזוהה עם הגבר ויכולתו או רצונו להפגין אי-תלות כלכלית, פוליטית ורגשית, בעוד שהאש יכולה להשיג כבוד רק בטמצעות "חשאם", שפירושו לתת כבוד לאחרים. מיניות האישה באה לידי הכחשה מוחלטת באמצעות 'החשאם', מאחר והיא מאיימת על הגברים, ובעיקר על סמכויותיהם, ולהביא קלון על המשפחה. יתר על כן, הגישה בחברה הבדואית היא איומיה של האישה – במפורש או בעקיפין – להשתמש במיניותה כדי לערער על הכבוד הגברי, ולכן אולי הונהגו מנהגי 'נקמת הדם' במקרים קיצוניים ואף במקרים שבחברה אחרת יתפרשו כפגיעה, אך לרוב לא ייעשה דבר כנגד הפוגע.

הרעיון המרכזי בחקר המילה הנשית הוא שהגבר עלול לפתח תלות לנשים שמושכות את תשומת לבו ומסובבות אותו על אצבען הקטנה, וכך עלולים להתערער יחסי ההיררכיה השוביניסטיים הרגילים בחברה הבדואית, ולכן שורת נורמות ואידיאולוגיות שנועדו להגן על הסדר החברתי, ולצמצם את השפעת הרגש על אורח החיים המסורתי, הנישואין המתוכננים מראש, הקטנת ערכו של מוסד הנישואין, קוד הצניעות לאישה (והרעלות (ראו קישור לפרק על האיסלאם).

בהתאם, נערה בדואית עשויה לבכות אם היא מכבדת את עצמה כאשר באים לבקש את ידה. כלה טוב עושה למחזרה המועדף "דווקא" ולא נעתרת לו בקלות, שיידע מה היא שווה, ומנצלת את העובד כי תמיד מישהו מאזין,ף צופה ומדווח על התנהגותה. בהתאם, גם בני-זוג לא מדווחים זה לזו על כל מעשיהם ואינם מפגינים חיבה הדדית כמצופה אצלנו. אישה הרוצה להעליב את חברתה נוהגת לכנותה "בעלת אבר מין ענקי". ההנחה הרווחת היא שגודל האבר הנשי הוא ביחס ישר לגודל תאוותה.

סמדר לביא החלה בחקר המילה, גם בעקיפין, לאחר שהתמקדה בחקר הדינמיקה העגומה של הנישואין בחברה הבדואית. ואמנם, אנו מכירים בכך שבבולדרים רבים בסיני אנו מגלים את כפות הידיים או הרגליים על שכבת התפוני ונזכרים תדיר באגדות אודות חיזור הנערים אחרי הנערות וסקרנותם ההדדית לראות אם "הציצו ונפגעו", כמו גם אגדות באזורים שאין בהם שכבת סלעי-יסוד כמו גרניט המאפשרת זאת, אלא חיבור גבעולי רותם המדבר באותו אופן.

לצעירים בדואים רבים יש פרשיות אהבה אפלטוניות, ורבים ביניהם פרשיות של מפגשים בסתר,חחי רגש עילאיים בין חגווי הסלעים, ולראיית אגדת ג'בל אל-בנאת. למרות קוד של התנזרות רבים מהבדואים, לעתים גם קרובי-משפחה, נפגשים בסתר, ואף מנגנים זה לזו בחליל, כשאצל הרועות הוא מעביר מסרים מיניים חד-משמעיים. נאהבים מאזינים ביחד למקלטי הרדיו (הטרנזיסטורים הגדולים) וכן הלאה, אוכלים ביחד פירות ושוקולד, שקדים וכדומה. אם ישחק לו מזלו עשויה הנערה לחשוף בפניו את השפתיים, איברים חושניים במיוחד עבור הבדואי, ואולי אף יתחבקו מעט. את כריתת קצה הדגדגן אצלן, עוברות ילדות בדואיות בין גיל שלוש לשש שנים או בין גיל 4-8 שנים, ואולי אף מאוחר יותר. הן מאמינות כי הדבר מאפשר להן לנצל את מיניותן לקידום מעמדן.

הבעיה האחרת היא מוסד הנישואין, ועובדה היא שלאף אחד לא אכפת במיוחד מי אוהב את מי, אלא מה שעושים הוא שידוכים של נערה צעירה לבחור או גבר מבוגר ממנה, לעתים בהרבה, וכחלק של תכנון כלכלי ושיתוף פעולה כזה בין חמולות או משפחות אינטרסנטיות שאינן מתחשבות במיוחד ברצונן של הנערות או באהוב-לבן. ואמנם, באין אהבה, נישאים וחיי מין מתנהלים בעצלתיים, ועל האב של הבת להכותה לא פעם אם מקל כדי שתתרצה. לכן, שיעור הגירושים בקרב הבדואים הוא גבוה. ילדיה של אישה נשארים אצל משפחת האב, אך כוחן של הנשים למנוע שירותי מין מהגברים. כריתת הדגדגן שעברו מאפשר להן, כך מאמינות הנשים הבדואיות בעצמן, להצילן מתשוקה מוגברת עד מסוכת, ומאפשרות להן לגלות עניין מינימאלי ביחסי מין עם בעליהן. יתרה מזאת, בשנות ה-70 של המאה ה-20 אף פשטה שמועה בסיני כי הדגדגן, אם לא ייכרת, לא יהפוך לאבר מין זכרי גדול.
הם הגיעו למסקנותיהן אלו מתוך צפייה בנשים ישראליות ואירופאיות משוחררות (מבגדי-ים) ששוטטו, בעיקר בדיונות של נואיבה, כשהן עירומות כביום היוולדן.

אחדים מבני המזיינה אף הצליחו לקיים עמן יחסי-מין, אך הם לא מצאו אצלן אלא דגדגן זעיר, ובהדרגה התעשתו והחלו לשקול את  ביטול מילת הבנות בקרבם. האגדה מספרת, כך ציין האנתרופולוג המומחה לסיני פרופ' דני רבינוביץ מאוניברסיטת תל-אביב, "כי כאשר הציע אחד כזה לאשתו לוותר על המילה אצל בתם הקטנה, ענתה לו זו נזעמת כי "אנחנו לא כמו ההן באירופה שהדם שלהן כבד.". והוסיפה: "אנחנו חיים במדבר, הדם שלנו חייב להישאר קל, ואם לא אקח את ביתנו לכריתת הדגדגן הדם שלה יהיה כבד, בריאותה תתערער, ולא נצליח לעולם לחתן אותה...". וזמן קצר אחר-כך, התוודתה האישה לפני האנתרופולוגית, באומרה: "מה הגברים האלה חושבים? אם לא נכרות לבנות את הדגדגן,  לא רק גופן ייחלש, גם המוח".

11.4.7. להשוואה, מילת נשים קנייאטיות
בנוסף לטקסי המילה המפורטים לעיל,  קיים גם טקס מילת-נשים שנעשה לבנות אפריקניות, מבני המאסאי בקניה. בבקתת מאסאים העשויה צואת פרה מעורבבת בבוץ "סיאנגיקי" (Siangiki) (זהו כינוי חשוב וממוקד למילת הצעירים והצעירות), הכינו לא מכבר שלוש בנות מאסאי בגיל 14, 15 ו-16 שנים את טקס ברית המילה לבנות מתבגרות. לאחר שעברו את הטקס המכאיב הן צעדו באיטיות, כולן כואבות, לעבר מקומות מושבן, לבושות בגלימות עור טרי שנועדו להבהיר את מעמדן החדש. פרט לכאבן הצפוי היו פניה של אחת מהן עטויות בקישוטים ובחיוכי שמחה. לשאלת העיתונאי שראיין אותה ענתה ברצון כדלקמן: "תמיד רציתי לעבור את ברית המילה מאחר והוריי לא היו מרוצים אם הייתי מסרבת". ואף הוסיפה: "כעת גדלתי ואין עוד ספק בדבר מעמדי".

אין עוד ספק בדבר האמונה החזקה שעדיין שוררת בחברה הקנייאטית המכירה עדיין ללא ספק בחשיבות הגדולה של ברית המילה לקיום המסורת השבטית בחברות רבות של נשים צעירות בקניה כמו גם באפריקה כולה, וככל הנראה גם ביבשות אחרות. נערה יכולה להיות אישה בחברות אלו באם ורק אם היא תעבור מילת הנשים, ממשיכות לטעון בתוקף הנשים הזקנות באשר הן. זה לא חשוב בת כמה היא, כל זמן שהיא לא נימולה. אם היא לא תימול היא תכונה "אינדיטו" (endito) שפירושו "ילדה קטנה". לעולם אז לא יכבדוה אלא אם כן היא תעבור את ברית המילה. האינדיקציה היחידה המזהה נערה המוכנה לנישואין היא שדיה. רק כאשר מזהים אותם עומדים – ניצבים מעל – ב’sea sita'-, יודעים שהיא אכן מוכנה כבר לעבור את טקס המילה, שיעביר אותה משלב "הילדות" לשלב "הבגרות".

כאשר נשאלו מאסאיות מה הן חושבות עדיין על המילה, הן טענו תמיד כי זהו חלק ממורשתן וכי עליהן לעבור את התהליך בעצמן אף הן. מידע זה התפרסם בשלהי חודש אפריל 2000, והוא מביא את אחת העדויות והתצפיות האחרונות בתמונת המצב הרלוונטית בנדון, המראה עד כמה החברה המסורתית במזרח אפריקה ובקרן אפריקה נשארו עם האמונות המסורתיות שלהן מקדמת דנא. הנערות המאסאיות עצמן אף מקשות ואומרות: "אם הבנים נימולים – מדוע שלא גם אנוכי? מכיוון שראינו אחרים ואחרות עוברים את התהליך אנו סבורות וחושבות שגם אנו צריכות".

לפי מסורת חברות הרועים כמו גם חקלאים בקניה שבמזרח-אפריקה, וזוהי רק דוגמה, כאשר הילדה נימולה היא זוכה לפריבילגיות שנערות צעירות אינן זכאיות להן. כעת היא יכולה להיפגש עם בנים בלי בושה ולא להסתתר; היא יכולה להישאר עמם עד מאוחר, להפוך בעצמה לאם, ולראשונה היא איננה נתפסת עוד בעיני החברה לילדה. כל נערה שעברה מילה וטרם נישאה זכאית להתהולל כראות עיניה עם גברים. המתנות שמרעיפים על נערה שעברה מילה, מעודדות את שמחתן החגיגות של הנימולות שעברו משלב "הילדות" לשלב "הנשים שהגיעו לפרקן" בבת אחת, נמשכת שלושה ימים, ולאות הוקרה לנערה, היא זוכה גם ל-8 פרות וכמה עזים כמו גם 6 שקיות (ילקוטים) של תירס שבעזרתם טוחנים את ה’busaa’- שממנה האמהות של הנשים "החדשות" מכינות את האוגאלי  (Ugali). את בשר האורז, תפוחי אדמה, תה וחלב, ומגישים משקאות מוגזים, וויסקי וכמובן את האוגאלי, שלא קל לבני המערב להתמודד עמו.

ילדות רבות מפסיקות את לימודיהן אם עברו את טקס המילה. הן מגלות כי הוריהן תכננו להן את הנישואין עוד בהיותן ילדות (קטנות) ולרוב מקבלות עליהן את הדין" אומרת אחת המתנגדות להליכים המסורתיים הקיימים עדיין בחברה המסורתית של המאסאים. היא הוסיפה: "הן אף מאולצות לבצע את מה שתוכנן עבורן". כחודש לאחר שעברו את המילה הן נחשבות במעמד שכונה Siangiki, וחייבות להישאר בבקתתן – שכונתה Chondori – שבה נשים מבוגרות יותר מסייעות לאלו שמאמנות את הילדה את "הלכות המבוגרות בחיים". בחודש זה הנערה לובשת את בגדיה החדשים, אך היא גם מסייעת לאם לשטוף כלים, לנקות את הבקתה, להכין את העדיים וכיוצא בזה. "המאמנת" בודקת אותה שוב ושוב וקובעת את התקדמות התהליך. אסור לה להיראות בימים אלה בחברת גבר או לראותו או להיפגש עם מישהו שאיננו שייך למשפחה. עם זאת, הנערה הנימולה יכולה לבקר ואף לשהות בחברת גברים נימולים שעברו במקביל את התהליך מבחינתם.

מתברר כי מדי חודש דצמבר נעשית חגיגת המילה של הנערה המאסאית ב-Kilgoris, ובחלקים אחרים של חבל נארוק (Narok). המוהלת היא לרוב אישה מבוגרת. היא מגיעה לאתר שבו תתבצע המילה בשעה 07:00. בעבר היא השתמשה בסכין מטבח אחד לכל הנימולות, ללא יוצא מן הכלל, אך כיום כל אחת מהן "זוכה" לסכין משלה. מהאתר מסלקים את הבקר וחיות משקם האחרות של המאסאים. הנערות הנימולות זכאיות לישון בלילה שלפני המילה בבקתת שכניהן, והן צועדות בחזה זקוף מגאווה, כשהן עדויות במיטב מחלצותיהן ועדייהן, לעברו של אתר המילה הנקי, ועמן עורות של בעלי חיים וסכינים. המוהלות מספרות כי בעבר "היינו צריכות להביא עמנו עור אחד וסכין אחד ולהשתמש עמם לכל הנערות המיועדות לעבור את ברית המילה בתאריך מסוים, אך הזמנים השתנו". כך טענה אחת המוהלות בשם Rhoda Moturo שגילה 49 שנים, באוזני אחד הכתבים של העיתון הקנייאטי "דיילי ניישן" המפרסם אודות המנהג בסדרת כתבות בנושא זה מפעם לפעם. לטענתה היא עוסקת במלאכה זו מזה כשש שנים. היא מספרת כי בשבת אחת היא מהלה 16 נערות.

האירוע מתנהל כעת כדלקמן: בתוך הרחבה הנערה יושבת, לרוב על בעל החיים שלה. בתוך זמן קצר מלים אותה בנוכחות אביה, אחיה (וגם אם הם צעירים יותר), בפני קרובי הגבר והגברים שהם תושבי הכפר. לאחר ביצוע המילה חוגגים את האירוע בהתלהבות. כמו הנערים, העוברים את ברית המילה, גם על הנערה נאסר לבכות - למרות כאביה. אם תבכה למרות הכל, יביך הדבר את בני ובנות ביתה, ואפילו את אורחי החגיגה שעלולים להתאכזב קשות מהתנהגותה. כאשר "הפסטיבל" מתחיל (לאחר המילה), הנימולה הטרייה צועדת בעצמה לchondoria-. האתר והמוהלת נחשבים בעצמם כה חשובים, עד שכאשר המוהלת נכנסה להריון בעצמה, המשפחה תמתין עם המילה עד שזו תתאושש מההריון והלידה.

11.4.8. מילת צעירים באפריקה, והקשר לאיידס והנקת-חלב
למרות הידיעות על קיום הטקס המסורתי של מילת בנים ובנות בחברה המאסאית, סירבו לא מכבר לא פחות מ-40 נערות מאסאיות אחרות לעבור את ברית המילה והטקס המתלווה אליה. במקום זאת, הן חגגו את המעבר מילדות לבגרות בנוכחות הוריהן (לרוב אמותיהן) בצורה שונה. היה זה ניצחון בלתי מוכר למאבק הבלתי מתפשר והדיון הקדחתני בנושא בטרם חגגו את הטקס "המודרני" מנקודת מבטם של המאסאים והמאסאיות בקניה. מתברר כי במקום כריתת הדגדגן, הן קיבלו חולצות טריקו (T-Shirt) ועמן חגגו את המעבר מילדות לבגרות. הן עצמן טענו כי המילה החלה להיות מסוכנת, כי במילה המסורתית יש אובדן דם ניכר והן מתקשות להתאושש ממנה. הן טוענות כי בנות שעוברות את המילה עלולות להידבק ביתר קלות מאיידס בגלל העדר היגיינה נכונה במהלכה, אם כי דווקא לטענה זו לא נמצא סימוכין בדיונים האחרונים שנערכו ביחס לאיידס ביבשת, במהלך הכינוס הבינלאומי האחרון שהסתיים בשלהי המאה ה-20  בדרבן, דרום אפריקה.

בכתבה מסכמת של תוכנית "60 דקות" של רשת סי-בי-אס באר"הב ובידיעות שהתפרסמו בספרות המדעית והעיתונות הכתובה, על ועידת האיידס שהסתיימה בדרום-אפריקה בשלהי המילניום השני, נידונו הבעיות האחרונות בחקר האיידס והתפשטותו בעיקר ביבשת אפריקה ובדרום-אפריקה בפרט. מצד אחד, פרופ' דואיסברג מארצות הברית, שהיה מועמד לפרס נובל על מחקריו וויתר על הפרס היוקרתי עוד בעבר, טוען באחרונה במגזינים מדעיים חשובים ובעיתונות היומית הפופולרית, בניגוד למקובל בקהיליה המדעית (הדיון זכה למקום חשוב במוספי "הארץ"), כי ממחקריו עולה כי אין קשר בין נגיף הHIV- למחלה הקשה שאינה לדעתו אלא מקבץ של כ30- מחלות אחרות כמו שחפת ומחלות אחרות, שמשום מה זכו לכינוי גורף "מחלת האיידס". לטענתו, מקור המחלה הינו כימי ולא נגיפי. בכך הוא עורר עליו תרעומת גדולה וכעס רב מצדם של מדענים, ונראה לי אישית כי אין לאף אחד את היכולת לשפוט עד תום את גישתו החדשה להבנת הפילוסופיה של האיידס.

בכינוס הבינלאומי הנ"ל, אף הוכח, שהאיידס מתפשט במהירות ברחבי דרום-אפריקה בפרט, ויותר מכל מדינה אחרת ביבשת השחורה. לטענת תאבו מבקי נשיאה הנוכחי של דרום-אפריקה, שהחליף בתפקיד את נלסון מנדלה, והמקבל את גישתו של דואיסברג, הבעיה העיקרית של האיידס היא שהוא מתפשט קודם כל באזורי עוני ונחשלות. דהיינו, הוא טוען ביחד עם דואיסברג, כי המחלה איננה קשורה לקיומם של יחסי מין אלא בגלל תת-תזונה ועוני, והחשש הרב מדבריו הוא שהם כאילו מסירים את הטאבו מקיומם של יחסי מין לא מבוקרים. אם אכן טענה חדשה זו, שאיש אגב לא מתנגד לה, בהנחה כי אכן המחלה מתפשטת בצורה מהירה יותר באזורי עוני, שאז החלטתו של מבקי שלא לאפשר נתינת התרופה (המובילה לאיידס) AZT למי שחולה במחלה, עלולה גם להאיץ מעבר של המחלה מנשים הרות לעובריהן.

בכינוס הבינלאומי הזה נעשה מאמץ רב כדי לנטרל את גישתם של דואיסברג (ומבקי) הטוענים כי מתן התרופה מאיץ את קריסת המערכות בחולים לאו דווקא של איידס אלא במקבץ 30 המחלות שנוח להפיצן בעולם כמחלת איידס, מכל מיני סיבות שאינן קשורות לדעתו לטיפול הנכון בחולים. מתברר כי בדרום-אפריקה כל אישה (משלוש) נושאת את הנגיף, ואחד מכל חמשה חולה במחלה. רבים ממאות התינוקות שנולדו באחרונה להורים, שחששו כי הם נגועים באיידס, נוטשים אותם, וזאת כדי לא לחיות תחת הסטיגמה "מוכי איידס". איש לא מדבר בדרום-אפריקה על היותו חולה באיידס, משום שבכך הוא מסתכן בנידוי (חברתי). לעתים אף סקלו שם למוות אנשים שנחשדו באיידס או שהיה ברור כי הם חולים במחלה. 1994 הייתה שנה מוצלחת לדרום-אפריקה, לאחר שהאפרטהייד בוטל – אחת ההפתעות הגדולות של המאה ה-20, כאשר נלסון מנדלה (מאוחר יותר כיהן כנשיאה השחור הראשון) יצא לחופשי, והמדינה יצאה לדרך המלך של ניהול על ידי שחורים ולא על ידי לבנים.

בגלל הניידות הגדולה שאירעה במדינה מאז, החל האיידס להתפשט במהירות מסחררת בעיקר במחנות הכורים שאליהם הגיעו שחורים מכל רחבי היבשת. למרות שכ-85% מבני המדינה שמעו על איידס, טען הנשיא המכהן אחרי מנדלה, מבקי, כי התנהגותם המינית לא השתנתה, ומערכת המניעה שהפעילו בדרום-אפריקה נחלה כשלון חרוץ. רק מעטים מוכנים להיבדק אם הם נגועי-איידס. הם אינם רוצים להיבדק מפחד פן ימותו אם יתגלה כי הם נגועים או חולים, ומשום שאינם מוצאים כל סיבה ללכת לבדיקות אם לא יקבלו מהבדיקה איזה רווח כלכלי. גם אם AZT תוכל למנוע את התפשטות האיידס, בעיקר אצל נשים הרות שלא תעברנה את המחלה לעובריהן, מבקי סירב להתיר את התרופה בטענה כי היא רעילה. מתנגדיו אומרים כי מבחינה זו האיידס אף רעיל יותר.

ד"ר אריק גומר מהארגון "רופאים ללא גבולות" היה זה שטען כי טענתו של מבקי מעידה כי אינו מבין ולא כלום במחלה, ולכן, טענתו טפשית. אולם, לי נראה כי אין לנו בינתיים את הכלים לשפוט את הדיון המעמיק שיש בין מדעני האיידס המובילים בעולם שחלקם זכו על עיסוקם במחלה בפרסי נובל בעניין מהותה של המחלה, זיהויה והיבטי התפשטותה, ולראיה, טענותיו האחרונות של דואיסברג הכופר בתוקף בעמדות הקהיליה המדעית בעניין המחלה, ומעורר אנטגוניזם רציני מצדם של מדענים חשובים אחרים. כיום פורסם כי יש אף תרופה חדשה נגד האיידס, המומלצת לנשים הרות שנדבקו במחלה גם אם היניקו את תינוקותיהם בחלב אם. התרופה נקראת נווירפין, ויש הטוענים כי היא עולה על הAZT-.

11.4.9. מילת-נשים מתמשכת גם בקהילות מהגרים
למרות ההתנגדות הגוברת במדינות אפריקה ובקרב קהילות מהגרים מוסלמיים לארצות מערב ודרום-אירופה, עדיין רווח המנהג של מילת-בנות" גם בקרב מהגרים, וזאת בגלל לחץ חברתי עצום, רצון להתחתן עם בני-אנוש קרובים מהיבשת המקורית ממנה היגרו בלחץ המשפחה ואף אחים שהותירו תחת מרותם את אחיותיהם הצעירות. הבעיה: צעירות מוסלמיות המסרבות לעבור את הטקס המסורתי המשפיל, מבחינתן ולא ירא ההוד כפי שהוא מוצג על ידי אימותיהן, הן עלולות למצוא את עצמן מוחרמות, אינו יכולות להינשא, נאלצות לעתים קרובות לנתק את קשריהן עם המשפחה, ואף לעבור עינויי אונס משפילים מצדן של חבורות נערים, לעתים 10, ואף 50 אנסים, כפי שתיארה בתוכנית "רואים עולם" מה-17 ליולי 2004, סופרת מהגרת מוסלמית כזו,  יפה למדי, שגדלה בצרפת ונאלצה לעבור כל זאת על בשרה.

ארגון זכויות האדם הבינלאומי, אמנסטי, עוסק בבעיות המילה ללא הרף בשנים האחרונות, ומתמקד בעיקר בתוכניות חינוך באפריקה ובאירופה, בין השאר במה שכונה "מילת-נשים" או ליתר-דיוק "השחתת איברי מין בנשים" כפי שהיא תוארה לעיל, מאחר ולאחרונה מגלים אודותיה באנגליה, בצרפת ובהולנד, ואף בקרב יוצאי אפריקה בארה"ב. ברשומות ארגון אמנסטי מופיעות בראשית המאה ה-21 לא פחות מ-28 מדינות באפריקה שבהן מקובל עדיין מילת הבנות. מדובר במדינות כמו טנזניה, גאנה, ניגריה, ובעיקר סיירה-ליאונה, שם כמעט כל נערה או אישה חייבות לעבור את מילת הבנות. המנהג שם מושרש כה עמוק שכמעט לא ניתן לעוקרו ממנה. אנשים בכירים ביותר תומכים בקיומו מבחינה פוליטית וחברתית, בדיוק כפי שנשיאה הראשון והנערץ של קניה, גו'מו קנייאטה לא היסס לכתוב בעבודת הדוקטורט שלו "אל מול הר קניה (שזכה גם לספר משלו) על בני הקיקויו, אליהם השתייך, כי מוטב להם כי ימשיכו לקיים את המנהג הזה.

לטעמם של תומכי המנהג, הוא דרוש כדי לקיים את הסדרים החברתיים הקיימים, אך מעורבות פוליטית וחברתית מואצת של נשים בחברות האפריקאיות, המלמדת על יכולתן ללמוד ולרכוש השכלה וידיעת קרוא וכתוב, רוכשות כך כלים כדי המאפשרים להן להיות עצמאיות ולהתקדם בחייהן ללא תלות בגברים שלהן, כפי שהיה תמיד בעבר. לאמתו של דבר אין עוד הכרח מחייב לקיים את מילת הבנות, אך הלחץ החברתי העצום עושה את שלו. ברוב המקרים הנשים באפריקה משתפות פעולה עם המנהג, וממשיכות לכפות אותו על הדור הב. נשים אלו לרוב עדיין תלויות בגברים, ואינן יכולות לעמוד כנגד רצונם, ומאחר והם היחידים המקבלים החלטות, וקובעים את הסטנדרטים להתנהגות הנשים. גישתו של קנייאטה לנושא זה והתנגדותו לקיום המנהג בקרב בני ובנות הקיקויו הפכה את הדיון בנדון בקניה לבלתי-אפשרי, אך ראו להלן בנדון בתחילת המילניום השני

לדברי המורה לשעבר מגאנה, והיועץ לארגון אמנסטי,  סמואל זן-אקולוגו, בראשית המאה ה-21 עברו את כריתת הדגדגן בעולם לא פחות משני מיליון נשים, מהם כ-600,000 באפריקה. ואמנם, ברית המילה לנערות בגיל העשרה עדיין נהוגה ב-28 מדינות אפריקה, ובקרב כ-100 מיליון בני-אדם החיים בה. רבים מהם היגרו לאירופה, ושם, האמהות המהגרות גם אם הן נמנות עם בנות הינדו (Hindu) מודרניות או בין אם הן נמנו עם בני סיקים  (Sikh)ניצבות חסרות-אונים גם אם הן מתגוררות באירופה, למשל, בקופנהאגן בירת דנמרק, או בלונדון, בירת אנגליה. הן מתלבטות תדיר אם להיכנע למסורת ולשלוח את בנותיהן לכריתת הדגדגן (Clitoris) או "תפירת שפתי הנרתיק", שפתי-הפות (Labia) המנוגדת לחוק במרבית מדינות המהגרים באירופה, שם היא מוגדרת כיום כהפעלת אלימות כלפי ילדים.

רק בבריטניה היו בתחילת מאי 2003 כ-1,000 נשים שהצטוו להתחתן עם בנות נימולות לפי המסורת, בניגוד לרצונן. במשפחות שמוצאן אסייאני (אוריינטלי) יש ביניהן בני הינדו, סיקים ואף מוסלמים, לטענות מומחים בתחום, כ-95% מנשואי הקרובים הם "נשואי-כורח", לאחר שהנשים הללו הואשמו בגלוי על-ידי האסיאנים והמוסלמים, שהן אינן שומרות על המסורת. מגמה זו משתרשת בצרפת ממהגרים ועובדים זרים שמוצאם בצפון-אפריקה, ובדנמרק היא משתרשת ממהגרים שמוצאם בטורקיה. בכל המקרים אין מקום לויכוח או אי-הסכמה מצדן של הבנות לנשואי-כורח שאותם הצטוו לקבל ולהוביל נגד רצונן. הן מואשמות תדיר כי אם תסרבנה הן ינודו מהקהילה, ואף "יכתימו את משפחותיהן".

במקרים קיצוניים, לרוב ממוצא פקיסטני, אלו המסרבות ל"נישואי-כורח" משלמות על כך בחייהן הן בניכר והן בארצות מוצאן, אם תחפשנה בהן תמיכה תמימה להחלטתן. לעתים מי שיפגע בהן (עד מוות) יהיה האב המנוכר להן בעצמו, ולעתים יפעל נגדה האב מחשש לתגובת חבריו. כיום הולך ומתברר כי התופעה מתרחשת גם בקרב ילדי מהגרים שנולדו הרחק מחברת המוצא המסורתית שלהם. למשל, בעיר האנגלית הצפונית ברדפורד (Bradford) ידועה קהילת מהגרים מבנגלהדש, פקיסטן והודו, שנמנים עמה כ90,000- בני-אדם. הם הגיעו לאירופה מלפני כ-50 שנה בעיקר כעובדים זרים שמועסקים בעיקר בתעשיות הטקסטיל. נערות שנולדו להם בניכר, ידועות בכך שקשרו ידידות וחברות, לעתים ידידי-נפש, שהחלו להחליט עבורן עם מי וכיצד יתחתנו. לא עזר להן החינוך המערבי שקיבלו, ונערות מוסלמיות רבות באנגליה ידועות בכך שהסירו את הרעלה או לא כיסו את שערן. הן העדיפו ביגוד מערבי למהדרין בדיוק כמונו. למרות כל אלה הן המשיכו לדבר עם הוריהן בבית את שפתן המקורית, שפת האורדו (Urdu).

אבות שנשותיהם מתו היו שבים לפקיסטן, למשל, ומותירים את הטיפול באחים לבת הגדולה שנותרה בניכר, והיא הלוא כבר לא הכירה את חיי המשפחה וקרוביה שנשארו מאחור, וממילא סיכויי להתערות בחברה המקורית שלה באזורים האוריינטליים – שאפה לאפס. באופן זה, ולעתים ללא הודעה מוקדמת, היה יכול אחד מידידיה או חבריה להחליט שאחד מחבריו או קרובי משפחתו ראוי לשאת את אחותו או את הבת הגדולה שנשארה באנגליה. האב, גם אם חזר לאנגליה במקרה, איבד את היכולת להשפיע, ואין לא אך את עמדת הכוח הראויה לו, או שהוא חדל יכולת להכריע לכאן או לכאן. לאחר שהבת מסרבת בטענה כי היא צעירה מדי, או שהיא אינה מוכנה לזיווגים מבלי שישאלו לדעתה, מתגלה לכל כי אחיה מאשימים אותה בהזנחת חובותיה לחברה המסורתית, והם מתחילים אף לאיים עליה. חייה של נערה מתבגרת כזו הופכים לסיוט מתמשך. המשטרה המקומית חדלת-אונים.

הצעירים, חבריה כביכול, יכולים לארוב לה על אם הדרך, ולבצע עליה "אמבוש" (בשפתם Nikah), ולהודיע לה שעליה לצאת מן הבית ללא שהיות מיותרות (והם אף יכלו קודם לכן לאסור עליה לצאת את הבית במשך כמה ימים) ולעתים אף להודיע: "עלייך לצאת החוצה משום שאת עומדת להתחתן בתוך שעתיים!" רק דמעותיה של נערה כזו במצב כזה, דוחים את האירוע המצער מבחינתה, לעתים רק משום שלא ניתן לאפר אותה כיאות עם דמעות, ובמצב כזה אפילו הגברים הגוררים אותה להתחתן אינם מוכנים אליו משום שהם יצטיירו כשוטים שאינם משתלטים על קרובת משפחתם. טענותיה כי האיש אליו היא מיועדת כלל וכלל אינו מוכר לה, נופלות על אוזניים ערלות, אטומות.

מדינות האוסרות מילת נשים או נשואי-כורח מעין אלה בחוק הן: למשל, דנמרק, בריטניה, נורווגיה, שבדיה, שוויץ, ואחרות, אך מדינה אירופאית שאינה כזו ולא הגדירה זאת בחוק כזה, היא למשל, צרפת. בחודש מרץ 2003 חוקקו בדנמרק (ואנגליה אף היא בדרך) חוק שמגדיר את העברתן של נערות או נשים צעירות לקיום ברית-מילה כנגד רצונן, למדינה שבה המנהג עדיין מותר, כפשע מתועב, שהעונש החדש המוגדר לו בחוק הוא 10-6 שנות מאסר. בדנמרק התגוררו בתחילת מאי 2003 כ-17,000 סומלים שנשותיהם הצעירות עברו את המילה בארצן, אך כאמהות חשות התנגדות עזה לצורך לשלוח את בנותיהן לבצוע המנהג המסורתי הזה, במדינות אחרות או אפילו לשולחן עד לארצות המוצא באפריקה או במדינות-ערב שבהן מותר לקיים את ברית המילה לבנות ונערות. בחברות אחדות באפריקה זוהי מסורת שיש לקיימה מדור לדור, באחרות היא עדיין דרך לניקיון והיגיינה של הגוף, פן ישתרך הדגדגן ויגדל עד לברכיים (במאלי), ובאחדות היא ביטוי לטוהר וצניעות, לפי מומחית "ארגון הבריאות העולמי" למילת נשים ששמה עאמל פאהמי (Amel Fahmi).

לפי הערכות, לאחרונה, כ-30,000 ילדות, נערות ונשים צעירות סובלות עדיין בגין הצורך לעבור את המילה כנגד רצונן בצרפת, הגם שהאומדנים על מספרן אינם מוחלטים. לא מכבר הפגינו נשים ממאוריטניה החיות בצרפת כי המימשל יאפשר להן להעביר את בנותיהן לאפריקה לקיום ברית המילה של בנותיהן. במקרה קודם, היו בצרפת דיונים על מהגרים ממאלי שביצעו ברית מילה לבת, לאחר שהעמידו אותם לדין והיה משפט גדול בצרפת על זכותם לעשות זאת, ולראייה הפגנות הנשים ממאוריטניה.

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים