logo


Rapid SSL SEAL

11.2. אמונה, פולחן ומיתולוגיות בדיג בדואים בסיני

11.2.1. אמונה, פולחן ומיתולוגיות בדיג בדואים בסיני
נהוג היה לחשוב, עד שהתגלה הבדואי עבדאללה והדולפינה הולי (ראו קישור לזואולוגיה), כי הבדואים נמנעים משחייה בים, להוציא טבילות רחצה קצרות. אך מחקרים גילו כי יש בדואים המתגוררים בחופי סיני ומקיימים טקסים פגאניים פולחניים שקשורים בדיג. הם מייחסים תכונות אנימיסטיות, שמקורן אולי באפריקה, לים, מקיימים סדרת פולחנים הקשורה בהם המלמדת גם על חשיבות הים במיתולוגיה הבדואית. מדובר בעיקר בבני המזיינה שעסקו בשוד ימי, הברחות, ובאו במגע עם סחר בדגים מיובשים, אלמוגים, צדפות ואף פנינים.

עד לתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נעו בני המזיינה בספינות קטנות ששמן "גטיר" עד לאתיופיה, סעודיה ומצרים, למסעות-שיט שארכו לעתים חודשים ארוכים. ייתכן ושמעו במזרח-אפריקה אגדות שונות, ובשובם נהנו לספרן לחבריהם ובני משפחותיהם, וכמנהגם, ליוו את סיפוריהם בהגזמות לרוב. כך למדנו כי הים הוא "ישות על-טבעית", בעל "מהות אלוהית עליונה", ולמרות זאת כונה מאלכ=מלאך. דוגמה כזו היא הנימפה הטובה חוריה, מעין אישה אגדית בלונדינית ארוכת שיער, היושבת על אלמוגי השונית, ומהווה חלק מ"הכוחות הטובים". לעתים תחשוק בדייג, נווט או צולל מעולה המתמחה בשליית פנינים, ותגרוף אותו אליה בגל גדול-ממדים וסוחף. או-אז תדלקנה הנשים נרות ותשטנה אותם על כפיסי-עצים קטנים בים, פן תתרצה חוריה לתפילתן להשיב את האובד או לכל הפחות את גופתו.

ראש השדים הרעים בים כונה "אבליס", מאבות כוחות הרוע שכונו "עפארית" (עפרית ביחיד) או "מארידין" ("צארד" ביחיד) המטרידים את הדייגים ומציקים להם, אך הדולפינים מסייעים להם, וכדי להבהיר את יחסם הטוב והמיטיב אליהם, יוצאים הבדואים במסעות זייארה מיוחדים לחופי הים כדי להאדיר את שמם, וידועים כמה וכמה סיפורים מיתולוגיים על תרומת חוריה למענם של הבדואים שנזקקו לשליית פנינים ונתקלו בסכנות אלו או אחרות. (ראו קישור בזואולוגיה).

11.2.2. בוסתנים (ראה חקלאות הבוסתנים)

11.2.3. בן-חרצית גזור
בן-חרצית (Pyrethrum) הוא צמח ריחני הנמנה עם משפחת המורכביים (Compositae) שמגדלים אותו מימים ימימה, כצמח חלקות ושדות קטנים המאפיינים את אזור "הרמות הלבנות" מסביב לניירובי וברכס המאו בקניה ובמזרח-אפריקה הצמחים פורחים במשטחים לבנים. בקניה ובטנזניה מפיקים ממנו עד היום את חומרי הריסוס העיקריים כנגד חרקים ובעיקר כנגד זבובים. התכשיר המיוצר מהצמח שימש אותנו בעבר כ"פליט" המפורסם שאבד עליו בינתיים כלח.

החומרים המשניים המשמשים בצמח זה הם הפירטרינים (פירטרואידים)  שמהם מפיקים היום תכשירי ריסוס מודרניים שידועים בכך שהם קטלניים לדגים. בסיני אנו מכירים בעיקר את הצמח בן-חרצית גזור המאפיין את ההר הגבוה בחצי האי סיני שמשמש גם לבדואים כאחד מצמחי התבלין והתועלת לשימושיהם. באחרונה החלו לייצר בכפר הנשיא את הצמח לצרכים דומים.

11.2.4. גמאלידה וחלב נאקות הגמלים
הבדווים מייחסים מזה דורות רבים סגולות מרפא מדהימות לחלב נאקות הגמלים, המסייע באין-ספור שיטות ואמצעי ריפוי, ושחשיבותו גדולה במניעת מחלות. הוא אף מסייע לאון הגברי. עד לאחרונה לא נחקר הדבר לעומק, אך שימוש אפשרי בחלב כאמצעי טיפולי הוביל באחרונה חוקרים בישראל, באוסטרליה, בקזכסטן, במצרים, בסעודיה ובקניה, לנסות לקדם ולשפר את הידע המדעי הקיים ולבחון את יתרונותיו של חלב הנאקות באופן מעשי.

ואולם, נדמה כי חשיבת הבדואים כי המעבר שעשו מחלב-גמל לחלב-פרה, המעודד אצלם מחלות שונות, הינה אמונה תפלה ותו-לא. לראיה מחקריו של פרופ' ראובן יגיל, מומחה לגידול בעלי חיים מאוניברסיטת באר שבע, לפיהם חלב גמלים עשוי להקל על מצוקת הרעב בארצות אפריקניות. הוא גם גילה שחלב הנאקות הוריד אצל חולי הסוכרת את רמות הסוכר, שאף נשארו יציבות. בנוסף, הוא אף הפיק מהחלב חומר הדומה לגבינה רזה, וגלידה בטעם תפוחים ודבש שכונתה "גמלידה" (גמאלידה).

על כך דיווח, למשל, לא מכבר הירחון "גרמניה" לפוליטיקה, תרבות, עסקים ומדע, היוצא לאור בפרנקפורט – ומופץ בישראל עם נספח בעברית. יגיל הוא ההוגה והמבצע של תוכנית העוסקת בגמלים.

ביחד עם קלרה ואן-קובלד, גופטן אבו-רקייק ואשתו נעים, הם הקימו חוות-גמלים קטנה בערבה, שבה מגדלים, חולבים ומייצרים את אותה גמלידה. הפרוייקט שהוא מוביל עם עמיתיו בעולם כונה "שימוש בחלב גמלים באזורים צחיחים, למטרת יצירת ביטחון כלכלי וביטחון במזון". יתרה מזאת, ממשלות אינן רוצות בקידום השימוש בגמלים בגלל השתייכותם ובעלותם של בדואים עליהם, ואלה הרי כידוע אינם חובבי תשלום על מסים, מנצלים את הגמלים להברחות, או שאינם מתחשבים בגבולות בין מדינות מסוכסכות, וחוצים אותם ללא הפוגה, ותמיד מסיבות אלו או אחרות.. (ראו קישור ל"זואולוגיה על הגמלים").

בראשית דברי חקר חלב הגמלים, ומאוחר יותר הגמלידה, הוכח כי נאקה אחת יכולה לייצר עד 15 ליטרים חלב ביום, בשתי חליבות ידניות, וכי ניתן לחלוב אותה עד שנה וחצי ברציפות. לדעת יגיל, הסתגלותו של האדם לשתות חלב-פרה שגויה מיסודה, ואולי את זה הבדואים ידעו או שלא הייתה להם בעבר ברירה, אלא להסתגל לחלב-גמלים בהעדר חלב-פרות, אם כי ברור לי כי דווקא במזרח אפריקה, שם מעורבות תרבויות פסטורליות (חברות רועים) בגידול משולב של בקר וגמלים, כי ייתכן ואם שורשיהם של הבדואים בסיני הם אפריקאים גם, ולא רק מערב הסעודית הגיעו בואכה סיני, שאז ייתכן ואימצו לעצמם את חלב הגמלים מאחר ולא הצליחו לקיים פרות במרחב הצחיח בסיני.

לדעת יגיל על חלב-פרה עדיף חלב-כבש, ואחריו חלב-עז, חלב-אתון, חלב-סוסות, והכי טוב מכולם חלב-אישה וחלב-נאקת גמלים. יש אף ויכוח על מדת הכשרות של חלב-גמלים מאחר והגמל אסור למאכל על הדת היהודית (ראו קישור ל"ארכיאולוגיה ויהדות").

חקר חלב-הגמלים הוכיח, כי הוא יכול להועיל לאנשים בעלי רגישויות ללקטוז, כי החלבונים בו מכילים אינסולין המסייע לחולי סוכרת, וחומרים אחרים המסייעים למערכת החיסונית. עד-כה לא היה ידוע כיצד לקבל אינסולין דרך הפה, אך ניתן ליטול אותו בחלב-הנאקה, שאז הוא עובר בקיבה, נספג במעי, ואינו צובר תאוצה כגבינה. מכאן מניחים כי במוקדם או במאוחר חלב-נאקה ישחרר את האדם מהתלות באינסולין. אפילו קרם ידיים החלו יגיל וחבריו לייצר מהחלב, שאף נמצא מסייע לטיפול במחלות עור אחדות. ויותר מכל, הגמלידה טעימה ודלת שומן (כ-2% בלבד).

יתרה מזאת, בתחילת מאי 2002 התפרסם כי חברת "חלב אם מהטבע", הפועלת בחוות הניסויים מו"פ (מחקר ופיתוח) ברמת הנגב, החלה לבחון את השפעת החלב על מחלות שונות הפוקדות את מערכת העיכול. מימון רב למחקר הגיע הפעם מ"קרן מחקרים" המממנת מחקרים בשטחי חקלאות, שהגיעה למסקנה שכדאי להשקיע בנושא, בהנחה כי בעתיד יצליחו לגדל נאקות לצרכים רפואיים ומסחריים. במקביל, בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, בדקו האם אפשר וחלב הנאקות יכול לשמש כתחליף נוסף לחלב-אם כאשר האם אינה רוצה להיניק או שאינה יכולה, או שהתינוקות רגישים בעצמם לחלב-אם.

מאחר והבדווים מכירים זה מכבר ביתרונות הרפואיים הגלומים בחלב הנאקות, נראה שוב, וכרגיל זה כך במדע המודרני, כי במוקדם או במאוחר אנו מגלים שהידע הרצוי כבר קיים, וכי לעתים יש לחפש אותו בקרב חברות-אנוש שפועלות בדרכים מסורתיות מימים ימימה, ולא לנסות "להמציא את הגלגל כל פעם מחדש". בעולם יש שווקי כמלים אחדים בקהיר, מצרים, ובמדינות אחדות באסיה, וכן במדבריות צפון-קניה ובודאי גם במדינות אפריקאיות נוספות.

11.2.5. דקל עץ התמר, שימושיו ואחדות מבעיותיו
למרות שבחג הסוכות כבר בשלים פירות התמר, נוהגים להביא את עלי התמר הצעירים-הלולב כאחד מארבעת המינים. הלולב הזה מסמל את נדודי בני ישראל במדבר ואת הישיבה בסוכות, אולי תולדה של אורח החיים של הציידים הלקטים שהחלו להתיישב על שפת אחד מאגמי הבקע האפריקאי או נדדו בסיני. בתקופת בית שני שימש הלולב ביהודה וברומי כסמל הניצחון. כאשר כבש שמעון את המצודה בירושלים נאמר בספר חשמונאים א (י"ג: כ"א): "ויבואו אליה בשלושה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים". בשל סמליותו של התמר הוא הוטבע במטבעות בתקופת בית שני ובתקופה המודרנית בישראל. (ראו קישור לדקליים בבוטניקה", והישיבה בסוכות ב"ארכיאולוגיה ויהדות").

מדענים וחובבי התמרים בארץ ובעולם גילו באחרונה את המזיק הקטלני ביותר לדקלים ברחבי העולם. מדובר בRed Palm Weevid- (Rhynchophorus ferrugmeus) שמוצאו בדרום-אסיה ומלאנזיה (Melanesia), שבה הוא גורם נזק כבד לדקלי הקוקוס. הנזק התפשט במהירות מערבה, בעיקר  מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, והגיע כבר לחצי האי ערב ולסעודיה לפני כ-20 שנה, ומאז התפשט הלאה לאזורים נרחבים במזרח הים התיכון. הוא זוהה באיחוד הנסיכויות עוד ב-1985, לאירן הגיע ב-1990. למצרים בשלהי נובמבר 1992. ב-1994 הופיע לראשונה בספרד. ב-1999 זוהה לראשונה בישראל, בירדן וברשות הפלשתינאית.

הגורם האחראי להתפשטותו המהירה של המזיק הוא האדם, והסיכון להחדרת מזיק זה לארצות הים התיכון הוא בהחלט אמיתי. מדובר בעיקר בשני מיני התמרים העיקריים, hoenix dactylifera וP.canariensis, שהם עצי הגידול העיקריים מהם מפיקים את יבולי התמרים החביבים על כל אחד מאתנו.

עד-כה רק ספרד החלה לתת את דעתה למזיק המאיים, כמתחייב מהבעיה, והחליטה להחרים את יבוא כל עצי הדקל לשטחה. בשנת 2000 החליטו בארצות "האיחוד האירופי" להימנע מייבוא עצי דקל ממצרים, אך המעבר הפנוי מארץ לארץ ומסיני לישראל, אינו מעודד (וראו בנדון באוקטובר 2005, לקראת חג הסוכות בישראל והאיסור שהטילו השילטונות המצריים על יצוא לולבים מאל-עריש לישראל, ראו שם).

מסקנות המאמר מצביעות על כך שלמרות המחיר שבו כרוך הרצון להדביר את המזיק ולמנוע את נזקיו ליבולי החקלאים, הרי שעיקר הנזק נגרם על-ידי גננים ומעצבי נופים, הבוחרים לקשט את שולי הכבישים המהירים והגינות הציבוריות והפרטיות. הבעיה צוברת תאוצה למרבה הסכנה בערי חופי הים התיכון, ובעיקר במצרים ובספרד, שמהן כבר עברו למדינות שונות באירופה.

11.2.6. זית, פולקלור, מיתוסים ושימושים
מצווה מן המובחר להדליק נר של חנוכה בשמן זית רך… והוא זכר לנר המנורה שהדליקוהו בשמן זית… " (ספר התודעה). ואמנם, ביציאת בני ישראל ממצרים היה הזית אחד הפיתויים" החשובים שהוצגו בפני בני העם הנודד במדבר בדרכו להתיישב בארץ המובטחת.

הזית נכלל מאז בין "שבעת המינים", שנאמר ... ארץ זית שמן ודבש" (דברים, ח', ח') ודברי משה על הזית "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (דברים כ"ח, מ'), מצביעים על חשיבות הזית ועל היותו סימן לשפע, לברכה, ולנחלה של קבע לאחר נדודי בני-ישראל במדבר. ואמנם, מאז אחד מעצי הבית בראי המקרא, המשנה והתלמוד הוא הזית.

הזית נחשב כאחד מהמזונות החשובים של בני-ישראל, והשאלה האם היה או בויית עוד בטרם החלו את נדודיהם בסיני, וכיצד והיכן פגשו בו במהלך התברברותם בסיני ובקרבת ארץ-ישראל. הוא אף מוזכר בהקשרים שונים עם שאר מרכיבי המזון החשובים: לחם ויין (ענבים?) שהיו בסיס מוצרי המזון באותה תקופה, שנאמר: "דגן ותירוש ויצהר" (דברים כ"ח, 51)... "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים י"א, 14), וכדי להצביע על סדרי עבודתם של החקלאים מאז תקופות המקרא, המשנה והתלמוד ועד ימינו, שנאמר: " יצא קציר חיטים נכנס בציר יצא בציר נכנס מסיק" (תוספתא, שבועות ד' ה'). ללמדנו כי תחילה מתבצע קציר חיטים, לאחריו בציר ענבים, ולאחריו מסיק זיתים.

על שלושת גידולים אלה התבסס המשק בתקופה העתיקה, שנאמר על-פי רבי יוחנן: "ברוך אתה בשדה – שיהיו נכסיך משולשין: שליש בתבואה, שליש בזיתים, ושליש בגפנים (בבא מציעא, ק"ז, 1).  וגם במקומות נוספים במקורות אנו מוצאים סיפורים ואגדות שבהם יש אזכורים של שלושת מרכיבי המזון האלה, שנאמר: רבשקה שליחו של מלך אשור מדבר אל העם היושב תחת מצור בירושלים, ואומר להם: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית ויצהר..." (מלכים ב', 18, 32), אולי מרמז על ברכת האלוהים למשה ובני ישראל בנדודיהם בסיני.

ועוד נאמר, למשל, "במשל יותם" שמתחיל בהליכת העצים למשוך עליהם מלך, כשאמרו לזית: "מכלה עלינו", ויאמר להם הזית: "החדלתי את דשני אשר בי יכבדוהו  אלקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט', 8-9); ועוד על האישה מנשי בני הנביאים שבוכה לאלישע הנביא על מצבה הכלכלי הקשה, ועל בוא הנושה לקחת את בניה לעבדים, ומקבלת מאלישע את נס מילוי כל הכלים בשמן, שנאמר: "... ויאמר לכי מכרי את השמן..." (מלכים ב' ד', 1-7);

ועוד על רחבעם מלך-יהודה, המבצר את ממלכתו ומקים שורת ערי-מבצר במאואות יהודה ובכל עיר מחסני-חירום, שנאמר: "ויחזק את המצורות ויתכן בהם נגידים ואצרות מאכל ושמן ויין" (דברי הימים ב', י"א, 11).

ועוד מסופר על השופט שמשון המשלח שועלים עם לפידים בזנבות ומבעיר את שדות פלישתים, שנאמר: "וישלח בקמות פלישתים, ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים ט"ו, 5). דוד המלך, למשל, מינה שני אנשים כאחראים על הזיתים והשמן בממלכתו, שנאמר: "ועל הזיצים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי, ועל אצרות השמן יועש" (דברי הימים א', כ"ז 18).
מעמדו של הזית היה תמיד יציב ואיתן לאורך ההיסטוריה, ובחפירות ארכיאולוגיות במגידו, גזר, לכיש, בית שאן ועוד, נמצאו תמיד גרעיני זיתים לרוב ועדויות להפקת שמן זית מאז התקופה הניאוליתית.

לראייה, נטיעות זיתים בקדש-ברנע ובמקומות אחרים בסיני. ואמנם, עצי זיתים גדלו תמיד בכל חלקי הארץ, אולי מאז ומתמיד, והזית והשמן היו נפוצים עד מאוד. בשנים האחרונות חופרים עוד ועוד אתרים ארכיאולוגיים, וברבים מהם מתגלים בתי-בד, עדות להפקת שמן בתקופות קדומות (ראו קישור לארכיאולוגיה ויהדות).

החוקרים סברו תמיד כי מולדתו של עץ הזית היא באזור ארץ-ישראל וסוריה, וכי מהם התפשט לארצות אגן הים התיכון דוגמת יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל וצפון-אפריקה, ורק מאוחר יותר הגיע לדרום-אמריקה, בעיקר לצי'לה וארגנטינה, וכן לאוסטרליה. 

לא מכבר פורסם ספר חשוב אודות פרי הזית החשוב, אולי הפרי החשוב ביותר בתולדות הציוויליזציה האנושית. בבית החווה הקטן שקנה בפרובאנס מצא המחבר 200 עצי-זית, שהיו זקנים כבר בתקופת מלך השמש, ומאז המחבר התחקה יצא למסע מחקר מרתק בעקבות הזית. ומעט ממה שהתגלה לו המתקשר גם לסיני אביא להלן, בהתבסס על הספר ועל מחברים אחרים.

שמן הזית ידוע בהיותו בעל סגולות מרפא, אך משתמשים בו גם להכנת תכשירי קוסמטיקה שונים. שמן הזית הוא השמן היחיד שניתן לאוכלו בצורתו הטבעית. הוא מכיל את כל היסודות שיש בפריו של העץ, דהיינו, מהשמן של הזית עצמו ממנו הוא נסחט. מחקרים רבים מוכיחים מעל לכל ספק גם את תרומתו החיובית של שמן הזית לבריאות האדם. אם אכן גורם התמותה הגבוה ביותר (או אחד מהם) ממחלה כלשהי היא מחלת הלב, שאז אחד הגורמים לכך היא טרשת העורקים הנובעת מחמצון הכולסטרול בדם ומשקיעתו על דפנות העורקים.

הדבר עלול לגרום לסתימתם ולהעדר זרימת דם חופשית. בשמן הזית מצויה קבוצת חומרים בשם פוליפנולים המונעת את פעולת חמצון הכולסטרול וסתימת העורקים. שמן הזית מקטין את רמת הכולסטרול, עשוי לצמצם מקרי סרטן שונים, משפר את מערכת העיכול, מגן על דפנות הקיבה, משפר את פעילות כיס המרה, מסייע בהתפתחות העצמות, במערכת העצבים בעוברים ובתינוקות, מאט את קצב הזדקנות תאי הגוף, וכתוצאה מכל אלה, מאריך אפוא את תוחלת החיים ואת איכותם.

ואמנם, חשיבות הזית מוזכרת במקורותינו פעמים רבות: למשל, בטיפול בפצעים, שנאמר: "... פצע וחבורה ומכה טרייה, לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן" (ישעיה א', 6); כמעודד זיכרון, שנאמר: "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה (רבי יוחנן ב"הוריות, י"ג, 72).; לחיזוק עצמות, שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים ק"ט, 18), ותורם לחוסן גופני, שנאמר: "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנתי" (רבי חנינא ב"חולין", כ"ד, 72).

יתרה מזאת, האגדות אף מספרות כי אסתר המלכה לאחר שנבחרה על ידי אחשוורוש המלך, התעדנה בשמן, שנאמר: "...שיה חודשים בשמן המור..." (אסתר ב', 12). רות המואביה, למשל, הכירה אף היא בערך הקוסמטי של שמן הזית, שנאמר: "ורחצת וסכת ושמת במלתך עליה... (רות, ג', 3). לעידון הגוף, יוצרים גם שמן מיוחד, שמן האנפיקנון, שהופק מזיתים לא בשלים והיה ירוק, מרי וחריף במיוחד, שנאמר: "אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש, למה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר" (רבי יהודה ב"מנחות" פ"ו, 71).(ראו עוד בנוגע למור ושימושיו בימי קדם בזיתי בוסר).

ומעל לכל, הקשר של חקר הזית ושימור סביבה: השף הבריטי פלויד דיווח באחת מתוכניות הטלוויזיה האחרונות בערוץ המדע (ערוץ 8), כי לא קיימת או לא תיתכן ציוויליזציה קולינארית ללא שמן זית. למשל, בתל גזר התגלו מתקני ייצור והפקת שמן זית, ובתל מקנה, המזוהה עם עקרון המקראית, נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, למעלה מ-200 מתקני הפקת שמן. ואמנם, בימי קדם השתמשו בעלי הזית בהטבעת העלים על מטבעות ארץ-ישראליות, כעיטור לפסיפסים, וכמונומנט ברצפות ומשקופים.

הזית ושמן הזית שימשו לשימור מקום של כבוד למאור, למנורה ולאוהל המשכן, ולבית המקדש; שנאמר בציווי האלוהי למשה: "ויקחו אליך שמן-זית זך כתית למאור ולהעלות נר תמיד" (שמות, כ"ז, 20), ולמשיחת מלכי ישראל ויהודה והכוהנים: "ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו (שמות, כ"ט, 7). עלי הזית בהדרם שימשו לקישוט שור בשיירות הביכורים שלו למקדש ירושליימה, שנאמר... "השור הלך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו" (ביכורים ג', 2-3).

ואי אפשר היה לקראת האולימפיאדה שהתקיימה באוגוסט 2004 באתונה בירת יוון, שלא להזכיר את מחקרו של מילר (Miller) שיצא בדצמבר 2004 לפנסיה, והמסתמך בחקר הזית, בין השאר, על כתובות שאותרו בקירות איצטדיונים וחפצי אמנות שנמצאו באתרי החפירות, למשל, בנימיאה העתיקה ביוון, הארכיאולוגים מצאו  באתרי התחרויות העתיקות גם צנצנות שמן-זית, שאותו מרחו האתלטים על גופם, אולי כחלק מהחימום לפני האימונים או קיומן של התחרויות בפועל.

השימוש בעצי זית להסקה הוגבל כנראה בעיקר בגלל שימור העצים. אולם בגפת, פסולת הזיתים, היה מותר להשתמש ללא הגבלה. חקלאי התקופה הכירו את ערך הגפת שהיא משמרת חום, ועל כך כבר אמר רש"י במסכת שבת: "גפת-פסולת של בית הבד של שמש שהוא כנוס יחד וחם מאוד" (רש"י שבת מ"ז, 72). עץ הזית לא נרקב ולא מתליע, ולכן נוהגים להשתמש בגזעיו ובענפיו לפיסול תבליטי-עץ ותשמישי קדושה. זכור לטוב בהקשר זה מפעל "עץ הזית" בקיבוץ עין-החורש, הרבה לפני שהזית צבר תאוצה בקרב המטיילים האקולוגיים ברחבי הארץ ובסיני. מתברר כי ציוויליזציה כזאת, גם אם עתיקה היא, עלולה הייתה ליצור גם בעיות סביבתיות קשות ועוד איך. כך פרסמו לא מכבר בדו"ח מטעמו של "האיחוד האירופאי" (EU).

הדו"ח החדש עוסק בהשפעות הסביבתיות של ענף מטעי הזיתים באירופה, שרובו המכריע מופנה לייצור שמן. שלוש המדינות העיקריות הנוטלות חלק בגידול והמסחרי של הזית באירופה הן ספרד, איטליה ויוון (ממערב למזרח). הן מייצרות קרוב ל-70% מתפוקת שמן הזית העולמי. שטחי מטעי הזיתים שלהן משתרעים על שטח של קרוב ל-40 מיליון דונם (שזה כמעט כפליים משטחה של ישראל).

גידול זיתים הפך בשנים האחרונות לאינטנסיבי ומשוכלל יותר. משמעות הדבר היא עיבוד הקרקע בתדירות גבוהה יותר בעזרת כלים מכניים כמו גם שימוש נרחב באמצעי דישון כימיים ובחומרי הדברה. לכל אלה יש שורה של תוצאות סביבתיות שליליות. אחת העיקריות בהן היא סחף מוגבר של קרקעות, בגין פעולות החרישה ועיבוד הקרקע הבלתי נכון, שהוא חלק בלתי נפרד מתהליכי מדבור. (ראה שם)

כתוצאה מהסחף אובדת לרוב השכבה העליונה והפורייה של הקרקע.
בחבל אנדלוסיה בספרד, למשל, נאבדים מדי שנה כ-8 טונות של אדמה בכל דונם של מטע זיתים בגלל הסחף, ובסך הכל כ-40% מכלל המטעים סובלים מבעיות סחף חמורות.

גם השימוש בטראסות – האמצעי המסורתי להתמודדות עם סחף – לא תמיד עוזר. ביוון, בעיות הסחף באזורים ההרריים חריפות במיוחד, מכיוון ששכבת הקרקע הפורייה איננה עמוקה. השימוש בחומרי דשן ובחומרי הדברה גורם אף הוא לזיהום מתמשך של מי תהום ונחלים. כמויות גדולות של החומרים הכימיים מחלחל ישירות למי התהום או זורם עם מי הנגר של הגשמים אל מקורות המים. בעיות רבות נגרמות בגלל השימוש בקוטל העשבים "סימזין" שהוא חומר שאיננו מתפרק מיד, ומצטבר בשכבות הקרקע עד לעומק של יותר מ-10 סנטימטרים. השימוש בחומרי דשן הביא אפוא לעלייה ניכרת בריכוזי החומרים האלה במקורות המים, עובדה המסכנת את אפשרות השימוש בהם.

ההשפעות ישראליות הסביבתיות להפקת שמן הזית בבתי הבד, הן נושא שהדו"ח האחרון של "האיחוד האירופי" איננו מתייחס אליה – אך יש בעיות סביבתיות הקשורות ישירות לתהליך ההפקה של שמן הזית בבתי הבד. בתהליך זה נוצרים לרוב שפכים (הנקראים עקר) שבהם זיהום אורגני בריכוזים גבוהים, שומנים וגם חומרים רעילים. בעת מסיק הזיתים והפקת השמן זורמת כמות גדולה של שפכים ומזהמת נחלים. אם זוהי תמונת המצב גם בסיני, אין לנו לפי שעה מידע בהעדר די ביקורים באזור קדש ברנע, למשל, שבה ניטעו זיתים עוד לפני קום המדינה, כחלק ממדיניות תפיסת השטח והפניית בדואים אליו לישיבה של קבע, מדיניות שאולי קרמה עור גידים ועצמות גם מאז נדודי בני-ישראל במדבר. הגישה האחרונה לחקלאות טראסות במדבר הישראלי, היא דווקא לגדל ענבים. אולם, למטעי הזיתים יש גם כמה יתרונות סביבתיים חשובים. אחד מהם הוא שטראסות המתוחזקות כראוי יכולות למתן שיטפונות (בעיקר נגר עילי).

יתרון נוסף הוא המגוון הביולוגי העשיר המתפתח במטעים, לרבות מינים רבים של צמחים ובעליי חיים. מומחי האיחוד האירופי המליצו על שורת צעדים להתמודדות עם הבעיות הסביבתיות של גידול זיתים. אחת ההמלצות היא לייעל את פעולות החריש ועיבוד הקרקע, כך שהן תתבצענה רק על פי הנחוץ ולא כפעולה שגרתית. המומחים אף החליטו להמליץ לצרף כבשים כדי שירעו בתוך המטעים ויאכלו את צמחי הבר – בעיקר עשבים שוטים שממילא החקלאי היה מעוניין להיפטר מהם בין אם במעדר ובין אם בריסוס או שימוש בקוטלי עשבים שונים. לטענתם, כך ייחסך כמובן השימוש בחומרי הדברה ובקוטלי עשבים; ויהיה אפשר להפחית את השימוש בדשנים מאחר וגללי הכבשים ,העזים, הגמלים והחמורים – די בהם כדי לשמש כדשן חקלאי. בהתאם לכך, מעודד באחרונה המשרד לאיכות הסביבה בישראל, את יצרני שמן זית בישראל להקים מתקנים לטיפול בשפכים ולאיסופם.

ולבסוף, למי שהתפעל מנוכחות עצי הזית שנתקל בהם אולי באזור קדש-ברנע בסיני, ומתעניין באופן הגידול והפקת השמן בבתי-בד מודרניים ומסורתיים,  מוזמן להרחיב את אופקיו בנדון, ולבקר גם באזור צומת כנות (גדרה) לאחר שפנה מערבה לכיוון אשדוד, ובצומת בני-דרום, יבקר ב"מרכז המבקרים לשית ולשמן-זית ובית הבד, הפתוח שם מימי א'-ה' בין השעות 09:00 ל-17:00, ובימי ו' וערבי חג, בין השעות 09:00-13:00. במקום מקרינים סרט המסביר על שיטת מסיק זיתים, שיטות הפקת שמן-זית, הרצאה על איכויות שמן זית אמיתי, טעימות, חנות ועוד. בין חגי הסוכות והחנוכה, עונת מסיק הזיתים והפקת שמן הזית, מומלץ להגיע לבחון את הפקתו בבית הבד ובשיטת הסינולאה. דוגמה נוספת לתעשיית שמן-זית קדומה היא במערכת המערות 61 בפארק הלאומי מערות בית גוברין; מתגלים בה חללים ואולמות גדולים בטרם מגיעים לבית הבד. במקום יש מפרכה וקורת בית-בד משוחזרת עם משקולות (שאפשר לראות גם ב"נאות-קדומים"). בית בד זה בבית גוברין הוא אחד מ-25 מערכות בתי בד באזור. המערות הצידוניות, למשל,  מתגלות, בתוך מטע זיתים גדול שמשמש היום מקום חניה למבקרים.

11.2.7. חקלאות הבוסתנים וניצולם ללינה, חניה ומנוחה
אחד מההיבטים המפתיעים והחיוניים ביותר למטיילים במרומי סיני היא חקלאות הבוסתנים המתגלה לעינינו בין נופי הגרניט האדירים. טעם הפירות בחודשי הקיץ והסתיו משובח ומעולה, ולשם כך מנצלים הבדואים תנאי אקלים משופרים בין חגווי הסלעים ולאורכם של קווי אפיק של הואדיות. לא פלא הוא לגלות בקרבתם שפע של צינורות טפטוף, עשויי פלסטיק PVC, ולא תמיד הם מחוברים למקור ים. כוחות בליה, אירוזיה ונביעות, יצרו משק מים משופר, הקיים בעיקר בנאות מדבר, בעוד שכל הואדיות מעל רום כ1,800- מטרים מעל פני הים מציגים עבורנו לראווה את אפשרות ניצול השטח לגידולי עצי פרי, ירקות וכדומה, וכידוע גם צמחי פרג (לתעשיית הסמים).

נראה כי הראשונים שניצלו את היכולת לנקז מים ולהכינם להשקיה בשיטת השלחים (חקלאות שלחין) או באמצעות בניית טרסות ואיגום מים, ועוד בטרם הביאו את צינורות הטפטוף מפלסטיק PVC, היו המוני הנזירים שהתקבצו במדבר סיני בעיקר במאה ה-5-7.הם בנו סכרים ומאגרי מים, נטעו בוסתנים שופעי עצי פרי נשירים ואף עצי סרק שהביאו ממצרים, אסיה הקטנה, סוריה ויוון. הם העבירו את הידע לבדואים והראשונים שניצלו זאת לתועלתם הם היו ככל הנראה בני הג'בליה שרובם הגיעו ממזרח-אירופה, למשל, רומניה (ראו קישור ל"נצרות", ל"בדואים", ול"בוטניקה").

בין העצים הנשירים בולט למרחק האגס השתווי המאחר לפרוח  בפריחה לבנה מרשימה את כל רואיה בחודשי האביב, לעתים כשעוד רואים שלגים במרומי פסגות סיני. האגס השתווי מבשיל ביער לקראת סוף הסתיו ואפשר לאחסנו ולשמור על טריותו בחודשי החורף הקרים. נראה כי גם כיום יש סיכוי למצוא בבוסתנים אלה עצי פרי חביבים אחרים דוגמת המשמש, התאנה, תפוחי-עץ לרוב, חבושים, אגוזי-מלך, רימונים ,שקדים וגפני-ענבים לזניהם, וכן הלאה.

בעבר היו הבוסתנים חשובים יותר מבחינה כלכלית, ופריים נמכר לכל השווקים, הנוסעים ועוברי האורח שחצו את סיני כמו גם בשווקים המצריים. אנחנו נחים לא פעם בצל עצי הבוסתנים וחוגגים על מקורות המים בהם הן לשתייה והן לרחצה והן להשתכשכות במימיהם, בהסכמת הבדואים ובתמורה לתשלום פעוט. במשך השנים החלו בדואים לגדל עדרי עזים וצאן באזור ההר הגבוה וניצלו את העדרים והמרעה הזמין כדי לשוטט במרחבים ולהיות חברות רועים קלאסיות המוכרות לנו יותר במזרח-אפריקה, וזאת בנוסף, להתבססותם על פירות וירקות שגידלו בבוסתניהם.

המעניין הוא האחריות שנטלו על עצמם נזירי מנזר סנטה-קתרינה שרק באישוריהם יכלו בדואים להקים בוסתנים ולגדלם אפילו בנידחים ומרוחקים בואדיות, וזאת משום שנזקקו לאישורי אבות המנזר. מאז הגיעו לסיני הישראלים, החלו בדואים למצוא עצמם יותר ויותר כאנשי שירותים ועובי-חוץ מזדמנים, אך הם לא הרפו מהבוסתנים ונראה כי לאחר חתימת הסכמי השלום, אף הגבירו את חלקות גידול הפרגים (ראו במקום אחר בפרק זה). עובדה היא כי לאחר הסכמי השלום, החלו בדואים להתייחס לבוסתניהם כמקור ביטחון לתקופות קשות, ונטעו בוסתנים חדשים לרוב. באזורים נמוכים, בנוסף לדקלי התמר המצוי, מגדלים בהם ירקות ועצי-פרי לרוב.

11.2.8. כוסברה, ועוד על מהות המן המקראי
הכוסברה, שהיא אולי המן המקראי, ידועה ברפואה העממית כמעוררת תיאבון, יצירת חלב אצל מניקות, מרגיעת קיבה עצבנית וסופחת גזים, ועוד בימי הביניים, בין השאר בגינותיו של קארל הגדול, גידלו אותה והאמינו שהיא מעוררת חשק. העלים הטריים שלה טובים לתבשילי דגים ברוטב צפון-אפריקאי וכתוספת לסחוג, או לרוטב שבו גם עגבניות מגוררות, שמן-זית, מלח ושום. זרעי הכוסברה משמשים לתיבול ומוסיפים טעם לאורז פרסי, והם גם אחד ממרכיביהם הנוכחיים של הקארי ההודי. העלים הטריים שלה טובים לתבשילי דגים ברוטב צפון-אפריקאי וכתוספת לסחוג, או לרוטב שבו גם עגבניות מגוררות, שדמן-זית, מלח ושום. זרעי הכוסברה משמשים לתיבול ומוסיפים טעם לאורז פרסי, והם גם אחד ממרכיביהם הנוכחיים של הקארי בהודו. (ראו קישור ל"בוטניקה").

אבותינו נהגו להשתמש בכוסברה כירק וכן בזרעים. יש עדות בישראל הנוהגות להשתמש עד היום בכוסברה כעשבי תיבול, ומשתמשות בו בעיקר במרקים. בתרבות הנוכחית מגדלים אותו בעיקר בהודו ובאירופה, וגם בישראל על-פני שטחים נרחבים. הזריעה בסתיו המאוחר, האסיף בתחילת האביב ובתחילת הקיץ.

הפירות מכילים שמן אתרי בתכולה שנעה בתחום רחב שבין 0.2% ל-2.6% (לרוב 0.4%-1.0%). המרכיב העיקרי של השמן הוא די-לינלון (D-Linalon). הכוסברה מוזכרת כתבי קדם כ"גד השדה", בפפירוס אברס (Ebers) משנת כ-1,550 לפנה"ס. היפוקרטס (400 לפניה"ס) ורופאים יוניים אחדים תיארו אותה כצמח-מרפא. הרומאים השתמשו בו לתיבול (נמצאו שרידים בחורבות פומפיי), וגם היום כתבלין חשוב, מפיקים ממנו את השמן האתרי המשמש כמרכיב בתערובות תעשיית הליקר (בעיקר ג'ין), היין, הטבק, הקוסמטיקה והבושם.

יש האומרים כי השמן האתרי המופק מהזרעים בעזרת קיטור משמש בתעשיית הבשמים, ויש הטוענים כי ריחם הרע של העלים, אף מזכיר ריח של פשפשים, ואולי משום כך מקורו של השם במילה היוונית  koros, שפירושה: פשפש. ברפואה משתמשים בו בעיקר כדי למסוך טעמים מרים של תרופות צמחיות כמו סנה (כסיה) או קסקרה-סגרדה (מופק מאשחר ארץ-ישראלי). כן משמשת הכוסברה כמרכיב בתכשירים משלשלים, סופחת גזים, מונעת התכווצויות, וברפואה העממית רווח אפילו שימושו בצורת משרה מימית לריפוי תחלואי קיבה, כגון, בעיות-עיכול, גזים, מניעת עוויתות בדרכי העיכול. ברפואה הסינית, למשל, משמשת הכוסברה לריפוי מדיזנטריה, חצבת ועוד מחלות.

11.2.9. כרישים, פציעות ונשיכות
הכרישים המשוטטים באוקיינוסים באשר הם, הם אלה שקובעים את מקצב הים ולא השייטים או הצוללים; לעיקר הסכנות מצדם של כרישים נחשפים נופשים ושחיינים תמימים המגיעים לחופים ונהנים לטבול את גופם במים הקרירים, ואמנם, הם היעדים החביבים במיוחד על הכרישים המגיעים לחופים במכוון ובמודע לאור הטרף קל הלכידה המזדמן שם למלתעותיהם. הדבר בולט בעיקר בחופי פלורידה וקליפורניה שבעולם החדש, בחופי קוואזולו-נאטאל והעיר דרבן בדרום-אפריקה, בחופים חמימים באוקיינוס ההודי כמו בטנזניה, מסביב לאוסטרליה ואיים שונים בפסיפיק, ואפילו בחופיה הים-תיכוניים המתונים של מדינת ישראל או הים הטרופי הכחול העמוק בשוניות האלמוגים בקרבת אילת וחופי דרום מזרח סיני.

בעבר נהגו להשתמש בשיניהם החדות לייצור חניתות ובעורם החזק להפקת ניירות שיוף. כיום צדים כרישים אחדים כדי להפיק מהם דשן או מזון לבעלי חיים, או להשתמש עמם לניתוחי מעבדות בשיעורי הביולוגיה בגלל שמערכות החיים שלהם (עיכול, דם, נשימה, עצבים וכו') לא השתנו במדה ניכרת במהלך עשרות מיליוני שנות האוולוציה שעברו עליהם ללא שינוי ניכר.

לאחרונה עיקר הציד, כך מתברר, מתבצע בהם עד חורמה כדי להשתלט על עורם וסנפיריהם והבאתו למסעדות למאכל. לפי נתוני "הקרן העולמית לחיות הבר" (World Wide Fund=WWF), גדל מאז 1991, שיעור הציד והלכידה המסיבית של הכרישים בכ-2,000 אחוזים, שניצודו רק בקרבת איי הוואי, לצורכי ניצול סנפיריהם. הם נחשבים גם למעדן.

כבד של מיני כרישים רבים משמש בתעשיית הקוסמטיקה ולהכנת תרופות. מן הסחוס שממנו עשויה שדרתם, מפיקים לאחרונה חומרים רפואיים לחקר מחלת הסרטן, ובעורם כעור חלופי לנפגעי כוויות. אפילו את קרניות עיני הכריש כבר השתילו בהצלחה בעיני בני-אדם. (ראו קישור "זואלוגיה").

11.2.10. לענת יהודה, דוגמה ללענה רבת-תועלת בסיני, והיא לא היחידה
בסוג לענה (Artemisia)  ממשפחת המורכבים נמנו בעולם כ-400 מינים.. כמה מהמינים כמו לענת המדבר שמוצאה אירנו-טורני הם מינים שליטים (דומיננטיים באזורי תפוצתם), ומינים שונים בקבוצה יכולים להיות משיחים גבוהים ועד לצמחי כרים זעירים, אך רובם עשבים רב-שנתיים, בני-שיח או שיחים המתגלים במקומות-חיות הרריים, אלפיניים, ארקטיים, וכמובן במדבריות יובשניים. הסוג לענה הנכלל בשבט הלענה (Arthemidea) אף זכה למחקרים מקיפים בגלל השימוש הנרחב במינים השונים ברפואה ובתעשייה.

פירוש שמו המדעי של הסוג לענה הוא בריא ורענן. מקור השם הוא שמה של האלה היוונית ארטמיס שגילתה לאדם את סגולותיו המיוחדות של הצמח. היא מתחילה להתגלות כצמח-מרפא חשוב החל מהמאה ה-1 לאחר הספירה באמצעות דיוסקורידס.

יש מין אחד של לענה  (A,cina) שידוע ברוסיה בפעילותו נגד מלריה; לענת יהודה (A. judaica L) ששמה הבדווי הוא בע'תרן ושמה הערבי הוא "שיח בלאדי", וכן לענת המדבר (A.martitima) מאירואסיה ואזורנו ידועות בפעילותן נגד תולעים. בלענה שיחנית (A.arbutnum) מכינים תה (חליטה) מעורר וממריץ ולשימוש קולינרי ידועים גם מינים אחרים. לענת-יהודה משמשת לעתים מזומנות בסיני אף היא להכנת משקאות, אך לרוב הטעם מר ויש צורך בממתקים כדי להפיגו.

לענת יהודה היא בן שיח ארומטי הגדל בערוצים מדבריים על קרקעות סחף גסות והיא מין שליט או מלווה ראשי בערוצים ראשיים ומשניים. היא נפוצה בנגב ובערבה מנחל פארן, עד לנאות הכיכר, אך ידועה הרבה בסיני. העלים שלה בעלי צורות רבות ללא "עליקית או "עלי-חורף", וענפיה שעירים למדי. לעלים ולגבעולים גוון אפרפר בגלל שערות בלוטיות המכילות שמן אתרי,

אמנם, שיחי הלענה ידועים בריכוזים הגבוהים של שמנים אתריים או תרכובות מהסוג טרפנים המצויות בשמן האתרי שבהן. לפרחים גם כן שערות בלוטיות רבות המילות שמן אתרי ומקנות להם את ריחם המיוחד, הנעים והמפתה. היא פורחת לרוב בין פברואר לאפריל בעוד שרוב מיני הלענה בישראל פורחים בסתיו, בהתאם לאורך היום ולטמפרטורות.  בעונת הפריחה מתגלה לעינינו צמח שצבעו השתנה מאפור לצהוב בגל לריבוי קרקפות הפריחה, אך הצמח מואבק ככל הנראה בעיקר על-ידי הרוח.

במחקר ממצה על הרכבו וחשיבותו של השמן האתרי של לענת-יהודה בסיני ובנגב, התגלו שני תת-מינים ששונים זה מזה מבחינת הרכבם הכימי. האחד, נפוץ בנגב, ולו שיעור גבוה של תרכובות ארטמיזיה-קטון, פיפריטון וקאמפור, וכן מונוטרפנים לא-רגולריים אחרים. לעומת זאת, תת המין בסיני התגלה ללא מונוטרפנים אירגולריים מעין אלה, ולראייה צמחים שמקורם ממרומי סיני שהתגלו דומים לממצאים שהובאו ונחקרו בטבע.

בדיקות במעבדה גילו כי לענת יהודה משחררת לטבע חומרים נדיפים ומסיסים במים, המעכבים התפתות ונבטית נבטים של מינים המתחרים עמם על המקום דוגמת שושנת יריחו ולחך סגלגל.  ללענת יהודה שימושים רבים בקרב עמי ארצות הים התיכון והיא ידועה בסגולותיה הרפויות, ולכן נמכרת לרוב בשווקים בסיני ובמצרים, וכן בטורקיה לצורכי ריפוי של מחלות שכיחות כמו כאבי-בטן, תולעים בבטן, הצטננות ועצירות, שיעול וכיוצא באלו.

הבדווים בסיני משתמשים בעלים וקרקפות פרחים מיובשים או טריים של לענת-יהודה לריפוי מחלות ובעיות כמו עצירות וכאבי-בטן. לשם כך חולטים כמות קטנה מקצה ענף-צמיחה שעליו באורך כס"מ אחד, ושותים או מוסיפים לחלב חם עם סוכר. כנגד שיעול, שואפים אדים מעלים שהורתחו במים, ולתולעים בבטן רצוי שהפרחים יגיעו כמו תשהם אליה, ולשם כך יש לסתום את האף, ולבלוע, מספרים הבדווים ממרומי-סיני. ואמנם, מייחסים את פעילות החומרים המשניים של לענת-יהודה להשפעותיה ברפואה הבדווית בסיני, אך התגלה בה גם חומר נוסף המעכב התכווצויות מעיים אצל הקביה (חזיר הים), וייתכן וזוהי הסיבה העיקרית מדוע אימצו הבדווים את הצמח לטיפול בבעיות במערכת העיכול. קרוב לודאי כי בעתיד נשמע על מחקרים שמתמחים בשימוש בלענת-יהודה כדי לטפל נגד מזיקים ולהחליף עם תוצריה את השימוש בחומרים סינתטיים. (וראו בנוגע למור ושימושיו בימי-קדם בזיתי-בוסר).

11.2.11. מור בשמים ולבונה
המור  (Commiphora myrrha Nees)ממשפחת הבשמיים (Burseraceae) הוא עץ קוצני האופייני לאזורי סוואנה יובשניים ונראה לעין לכאורה דומה לעץ שיטה. הוא קשור לעץ האפרסמון ממשפחת הבשמיים, ובמזרח-אפריקה לבדה יש לפחות 64 מינים שונים של עצי קומיפורה הגדלים לרוב במקומות יובשניים במזרח-אפריקה וברום שמתחת ל-1,700 מטרים מעל פני הים. בערב ידוע היה רק על עץ אחד.

יש הטוענים כי בסוג מור (קומיפורה) המשתייך למשפחת הבשמיים נמנים כ-600 מינים טרופיים שהאפרסמון הוא אחד מהם, אך המור לא פחות חשוב ממנו משום ששניהם טרם זוהו כהלכה. בסוג מור עצמו, יש ככל הנראה כ-30 מינים, אך המור נותר דוגמה מובהקת לצמח תועלת חשוב ביותר, המצוין במקורות, שגם זיהויו הבוטני המדויק אכן שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה.  המור, בשמו קומיפורה, נפוץ בקניה שבמזרח-אפריקה, בדרום-מערבו של חצי האי ערב, במזרח אתיופיה, ובצפון, במרכז ובדרום סומליה, אך לא בהכרח בסיני או בישראל, וחייבים לציין כי מקורו של המור בעין-גדי, הגדל לרוב בקרקע גירנית רדודה בגבהים שבין 220 ל-800 מטרים מעל פני הים, אינו ידוע בודאות.

בימי-קדם ייצרו את שלל הבשמים שהיו מוכרים באותם ימים בכמויות זעירות ומחומרים טבעיים, ולא במעבדות. רוב הצמחים המבושמים הגיעו ממרחקים ומעמדם היה גבוה בדומה למעמדם של הזהב והכסף. צמחי הבושם הגיעו ממרחקים: מהודו, הובא בושם האהלות שהופק מעץ האלוואי, והנרד הובא מאזורי המחייה שלו בנפאל והרי ההימלאיה, ונחשב היה ליקר שבבשמים. אולם, במרכז סחר הבשמים ניצבו המור והלבונה שגדלו בר בדרום-ערב. הדרישה הגוברת למוצרים אלה האיצה תהליכי פיתוח רשת מסועפת של דרכי מסחר בים, ביבשה. הון אגדי צברו מהסחר בבשמים אלה הנבטים, שהעבירו אורחות גמלים עמוסות במטען היקר ב"דרך הבשמים", שעליה שלטו מאות בשנים. (ראו קישור לזואולוגיה).

במאמרו המתחקה אחרי סודותיו של הבושם הנעלם או הנכחד של שיחי האפרסמון והמור, למשל, בתרבות המקראית ואולי גם לפניה, מגלה הארכיאולוג דני הרמן, כי באותם ימים היו הבשמים נשק יקר-מציאות ששימש למגוון רב של שימושים בעת העתיקה. ביניהם לפולחן, לרפואה, וכמובן לקוסמטיקה. לטענתו, הסיבה העיקרית שהורידה אולי את יוסף מצריימה, לא הייתה אלא שיירת סוחרי בשמים שהובילה אותו מהגלעד למצרים. שימושי המור (בשמים ולבונה) בימי קדם התקיימו בשתי צורות: האחת, טיפות שרף קדושות, או חומר נוזלי מעורב בשמן. הצורה הראשונה נמכרה ארוזה בצרורות, ואת השניה הכינו, כפי שמתאר דיוסקורידס, ממור מומס בשמן זיתי-בוסר.

הביטוי "מור-דרור", המופיע במקרא, תיאר כנראה את המור הקרוש. המילה "דרור" נגזרת מ"דר", שפירושו פנינה. עדויות מקראיות לצורה הנוזלית של המור מצויות בשיר השירים: "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור..." (שיר השירים ה' 5), שנאמר: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה' 13).

המור הנוזלי נקרא במקורות המקראיים: "שמן המור" ובתלמוד הוא קרוי "סטכת" - שם המקביל לשם היווני Stackte, המצוין בכתביו הרפואיים של דיוסקורידס. את המור הפיקו מעץ על-ידי ביצוע חתכים בקליפתו. בימי קדם היה נהוג לאסוף את השרף ישירות מן העץ הואיל ונזל ונקרש במהירות מספר דקות לאחר היחשפותו לאוויר, על גבי מחצלות דקלים או על הקרקע. לעיתים אספו את השרף מהעץ ישירות על-ידי כלי ברזל. כיום משאירים מתחת לחתך רצועת קליפה ואליה נאספות "דמעות" המור, שגודלן עשוי להגיע לגודלה של ביצה. עוד על חשיבות המור ניתן ללמוד מן העובדה כי בתקופות שונות נעשו ניסיונות לזייפו.

במדרש מתוארים מקרים מעין אלה דוגמת הניסיון לחקות את המור על-ידי שימוש בשרף שיטים (גומי ערביקום): "...כגון המערב... קומוס (גומי) במור.." (ספרא, ויקרא כ"ב). גם כיום מנסים לזייף את המור על-ידי עירוב גומי סנגלי, פיסות קטנטנות של ערמונים או שרף של עצים אחרים. המור שימש בעולם העתיק בעיקר לרפואה, לשימושים קוסמטיים, היה בין המרכיבים ששימשו לחניטת מתים והשתמשו בו תדיר לצורכי קדושה. כאמור לעיל, הוא מוזכר במקרא ובתלמוד בעיקר כחומר המשמש לצורכי קדושה וכבושם. במצרים העתיקה היווה המור אחד ממרכיבי הקטורת במקדשים וכן שימש לחניטת מתים, שנאמר: "נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד',14).

11.2.12 נענה והכנת תה
כאמור לעיל, מי המעיינות והבארות הרבים במרומי הר סיני, נוצלו לצורכי פיתוח חקלאות אינטנסיבית, שרוב רובה, כך מצאתי עם השנים, אופיינית לבוסתנים הרבים בסיני, ומנוצלים באחרונה על-ידי מטיילים להכנת תה מהנענע המשובלת (היא החבק או החבג) ובשנים גשומות יותר מהאבובית העדינה, צמח שפתני המגיע לגובה מרבי של כ-10 ס"מ ומופיע לעתים כמרבדים ברמות הגבוהות של סלעי הגרניט האדום על תשתית חצצית.

לצמח זה ריח טוב הדומה לזה של הנענה, ולכן, כינוהו הבדואים "הנענע הצמאה" או "חבק אטשן" כדי להבדיל בינה לבין החבק, שאינו אלה הנענע המשובלת, הגדלה בשפע ליד כל מעיין השופע כל השנה בדומה לשרך המפורסם "שערות שולמית".

כאשר בשנים גשומות יותר שותה הנענה הצמאה" די הצורך, היא מאפשרת, כמו גם הנענה המשובלת, להכין תה לרוב וכל אחד מהמטיילים באזור נהנה מהם. ישנם המלקטים מהן כמות גדולה של עלווה, מייבשים, ויכולים להשתמש בכך שנים רבות, וכך גם עשינו בעבר לא פעם. קיים ויכוח מי מהנענות הללו טעים יותר ולכל אחד יש על כך דעות משלו. להכנת תה בשטח אפשר להשתמש גם בצמחי לענת המדבר שריחניותם משכרת אף היא את דרכי הנשימה שלנו ובצמחים נוספים. (ראו קישור ל"בוטניקה").

שפע של צמחים אחרים משמש לתבלון התה, כמו למשל הצמח בשם מרדגוש שהוא צמח מרוותי ששמים בתה ומקבלים טעם עדין יותר, וכמובן החבג (חבק) (וראו לעיל).

11.2.13. קפה מהביל לאורחים. (ראו קישור "בדואים מגורי בדואים").

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים