logo


Rapid SSL SEAL

5.2. מקומות, רעיונות ואתרים

5.2.1. אדום ועקבה
עקבה היא מעלה במדרון רציף. למשל, הואדי הרחב שעולה מעל שדה התעופה של עקבה נחשב לאותו הואדי שבו בני-ישראל ביקשו ללכת בו, ונזקקו לשם כך לרשותו של מלך אדום. זוהי גם הדרך העולה מעקבה לדמשק, ששופצה בהמשך על-ידי טריאנוס שצירף את ממלכת הנבטים (לפי ברסלבי). הואדי הנ"ל הוא ואדי עקב או יאתם, שהוא הגבול בין הרי מדיין להרי אדום, או תחילת הדרך ממנה הגיעו בני-ישראל להר יתרו וממנו השקיפו על "הארץ המובטחת". זהו קשר אפשרי בין נדודי בני-ישראל במדבר סיני לערבה הירדנית ובסופו של דבר לארץ המבוטחת.

5.2.2. ארמון וג'בל עבאס-בשא
ג'בל עבאס-בשא הוא אחד מההרים הנישאים בהר הגבוה לא הרחק מהכפר הבדואי אל-מלגה ומנזר סנטה-קתרינה. חשיבותו הארכיאולוגית וההיסטורית מלמדת על בני-האנוש שפעלו בסיני. הארמון שנבנה בפסגתו צופה על מפרץ-סואץ מצד אחד, על סנטה-קתרינה מצד שני, צפונה לאזור החולות של מדבר א-תיה, מצד שלישי, ודרומה לכיוונו של ג'בל אום-שומר, מצדו הרביעי. הנוף באזור מרשים ביותר, אולי אף יותר מאזור הקתרינהף ובעיקר בגלל המיקום הבולט שלו.

מבנה הארמון מרשים, אך לא הושלם מעולם, מאחר וכ-5 שנים לאחר תחילת העבודות נרצח המלך עבאס-בשא ובניית הארמון הופסקה, ומה שנשאר ממנו אלה השרידים שאנו רואים ממנו עד עצם היום הזה. מעניין להתחקות אחרי אופן הבנייה: הלבנים של הארמון נעשו מחומר שהיה מקובל באותה עת, בהתאם לשיטת הבניה בקהיר ומצרים. אמנם, הבנייה היא מקומית, כיתר המבנים של ההר  הגבוה, אך נראה כי החומר הובא מאזור הדלתה של הנילוס ולא כמו יתר הלבנים שנלקחו מסלעי האזור. שיטת הבנייה חייבה אפוא לסלול דרך רחבה וסלולה, שהשתמרה ברוב חלקיה, בטרם החלו לבנות ישירות את הרמון. בהתאם לך היא מתאפיינת בצורת העקלתון שלה (סרפנטינות), וסבורים כי גם כרכרה יכולה הייתה לעלות להר. זה גם סביר, מאחר וסביר להניח כי מלך אנו רוצה להתאמץ וגם איננו הולך יתר על המידה ברגל.


הגרסה המקבלת מדוע הקים המלך הפרסי עבאס-בשא את ארמונו דווקא בהר הגבוה היא שהוא היה חולה-אסתמה, ואחת הבעיות של מחלה זו היא רטיבות-יתר, בעוד שבסיני ניתן למצוא מרפא לבעיות מסוג זה, בדיוק כפי שחולי אסתמה בישראל בשנות ה-50 וה-60 נטו לנסוע לערד ולהשתכן בה בגלל האקלים היבש שבקרבתה.

מספרים אפוא כי המלך חיפש אחרי מקום יובשני כזה בסיני, והשתמש בג'בל עבאס-בשא לבניית ארמונו. קודם לכן עלו שליחיו לכל הפסגות המפורסמות בסיני בחפשם אחר המקום המועדף לבניית הארמון. האגדה מספרת כי הדרך לאתר את ההר המועדף להקמת הארמון הייתה להעלות בשר-כבש לכל אחת מהפסגות, ובמקום שבו התגלה מאוחר יותר בשר, כי השתמר טוב יותר (בגלל היובש), שאז שם הוחלט לבנות את הארמון. קיימת אגדה או מסורת נוספת בנוגע לכך עם סיפורם של העורבים, אך קצרה היריעה מכדי לספר את הסיפור עד-תום.

5.2.3. ג'בל מוסה הוא הר סיני
אין מידע מוצק לגבי השאלה האם ג'בל מוסה, הוא הר משה, הר סיני, או הר חורב - מצביע על מיקומו של הר האלוהים, מולדתם הרוחנית, הדתית, והלאומית של בני-ישראל, מקום מתן-תורה. אולם, כך הוא מקובל מאז החליט הקיסר הרומי יוסטיניאנוס לבנות בקרבתו את מנזר סנטה-קתרינה והכריז עליו כהר האלוהים החשוב.

יהודים לא נהגו לפקוד את המקום, לרוב, גם לאחר צמיחת דת הנצרות והתפשטות נזיריה בהר סיני מסורתי זה, ואולי משום כך לא הוזכר מקומו במקורותינו העתיקים. ג'בל מוסה בלב צפונם של רכסי ההרים שאורכם כ-4 ק"מ מצפון לרכס ג'בל קתרינה, בנוי על פסגות וזיזים של גרניט ודומיו, ובולטים בו ג'בל צפצפה (כ-2167 מטרים מעל פני הים) וג'בל מוסה מדרום מזרח לו (כ-2285 מטרים).

כך נגלה בג'בל צפצפה את "נקרת הצור" בה התגלה האלוהים למשה לפי המסורת והאמונה ששורשיה במאה ה-5 לסה"נ (שמות ל"ג, 22), ואדי א-רחה (עמק המנוחה) בו חנו בני-ישראל בעת מעמד הר סיני, ואת מערת-אליהו שעל פתחה שמע הנביא את דבר אלוהים ושליחותו (מלכים א', י"ט, 9). מיקומם של הרים אלה בדרום-סיני מתאים לחובבי "התיאוריה הדרומית" של נדודי בני-ישראל ותעתועיהם במדבר כ-40 שנה, ומזהים אותם עם קבלת התורה במעמד זה. ב"עמק המנוחה" בו המתינו יש כרי-מרעה לרוב, מעיינות וכד' שיכלו לשמשם למאכל ולשהייה ממושכת במקום. ואמנם, מקובל על כולנו לצעוד במעלה התלול של ג'בל מוסה בשעות הבוקר המוקדם כדי לראות את הזריחה ממנו.

5.2.4. האגם המר, ונדידת בני-ישראל, "התיאוריה הדרומית"
בהשוואה למצדדים בתיאוריה הצפונית (להלן, ראו סבח'ת ברדוויל) או המרכזית (ההר הגבוה בסיני ומנזר סנטה-קתרינה, ראו קישור ל"נצרות"), קיימת גם "התיאוריה הדרומית", לפיה רואים את "ים-סוף" שנבקע בחרבה עבור בני-ישראל באגם המר הקטן לאורך תעלת סואץ, כ-20 ק"מ מצפון ללשון הים של העיר סואץ. ידוע כי ברוח צפונית עזה נסוגים מימיו במהירות דרומה, ועמם גם מי תעלת סואץ הדרומיים ומי האגם המר הקטן. כך עשויים להתגלות שרטונים שניתן להלך עליהם ברגל ואפילו סף סלע באגם המר הקטן הנחשף בשעה זו. בהיפסק הרוח, יחזור המצב לקדמותו. יש אומרים כי בעבר הייתה רצועה זו של שני האגמים המרים, הקטן והגדול, ארוכה יותר והיא שאפשרה לבני-ישראל להימלט מ"מרכבות פרעה ואנשיו". רוח-קדים" המוזכרת בתורה יכולה להיו כינוי לכל רוח עזה. (ראו קישור לארכיאולוגיה ויהדות").

5.2.5. חג הסוכות ומקורותיו
"בסוכות תשבו שבעת ימים... למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני-ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, 42-43). זכר חג הסוכות אינו מקובל על רוב החוקרים שסבורים כי מדובר בחג חקלאי כנעני קדום, מה עוד שאוהלים ידועים במדבריות כמו סיני ולא סוכות. היו שטענו כי הקמת בקתות ארעיות מאפיינת את עולי הרגל. לדעת חלק מהחוקרים, הקמת סוכות מאפיינת את הבדואים המבלים עם עדריהם רוב ימות השנה מחוץ לנאות המדבר, וכי אליהן מתקבצים רק בעונת גדיד התמרים והלולבים המתחייבים ממנו. בתקופה זו המתארכת לכמה שבועות, בולט לעין החודש שכונה "מציף" (קרי: מסיף), שהוא השני בחודשי "הציף" (קיץ) המקביל במידת מה לחודש אב.

גדיד התמרים לאורך החופים בדה'ב, נואיבה, נבק, א-טור, והואדיות פירן, נצ'ב, כיד וכו', שנאמר: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (שמות ט"ו, 27). לדעת משל ואולי אחרים, מדובר ב"מצוות-סוכה" מאחר וכל מי שמבקר בסיני בתקופות אלו, רואה כי מדובר ב"דירות" או בקתות שאינן אלא סוכות. אל-עריש נקראת על שמן של סוכות אלו, ועיקר התחושה הזו באה לידי ביטוי בדרום-סיני ולא בצפון-מערב סיני שבו מרוכזים בדואים סביב ובתוך עצי הדקל הללו כל ימות השנה ולא רק בחג הסוכות.

בחג הסוכות תשס"ו (אוקטובר 2005) התייקר מאוד, יש אומרים בשיעור 100%, מחיר הלולבים, עקב מחסור ניכר בהם. המחיר הסיטוני ללולבים עלה בראשית אוקטובר 2005 ל-12-15 שקלים ליחידה, לעומת כ-5-6 שקלים בחג השוכות בשנת 2004, שנה קודם לכן. מכאן, עולה כי המחיר ללולב כשר למהדרין עלול היה להאמיר באוקטובר 2005 לכ-40-80 שקלים, בשנה קודם לכן הגיע לכמחצית בלבד מאומדן זה. חשוב להזכיר עובדות אלו, המתקשרות למסורת חג הסוכות הישראלי היא הקשר לסיני. מתברר כי ממשלחת מצרים הטילה איסור על יצוא הלולבים לישראל בגלל הפגיעה שגורמת תלישת הענפים לעצי הדקל. רבבו תהדקלים שמגדלים המצרים באזור אל-עריש בצפון-מערב סיני, היתה במשך שנים רבו תהמקור העיקרי ללולבים בסוכות הישראלי. לאור זאת, אישר משרדהחקלאות הישראלי לייבא לולבים מירדן, אך הבטיח כי המגעים עם המצרים יימשכו, אם כי לא היסס להודות כי נבדקות גם אלטרנטיבות אחרות.

בישראל, נכון לאוקטובר 2005, נטועים כ-350,000 דקלים, המיניבם עד לכ-700,000 לולבים, מהם כחצי מיליון לולבים כשרים - היצע שעשוי היה לספק את הביקוש. ואולם, במשרד החקלאות מתלוננים כי למרו תשסוחרי ארבעת המינים הסכימו לשלם למגדל הדקלים את המחיר המבוקש, משום מה לא מספקים המגדלים את הלולבים כ]י שהסכימו לכך עם ארגון החקלאים. בפועל, למרות שמנהל השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות, מאיר מזרחי, הורה לעודד את קטיף הלולבים, לךא כך קורה בפועל, כתב העיתנאי הכלכלי עמירם כהן ב"הארץ"

(וראו עוד על התמר ב"סמים, אתנובוטניקה, חקלאות ורפואה בדואית").

5.2.6. טומולוס כנגד דולמנים (וראו נוואמיס)
מבני הטומולוס _טומולוי) שנחפרו בין השאר בצפון-מערב ובמרכז סיני ידועים כקברים עתיקים מתקופת הברונזה. אלה הם אתרי קבורה בצורת גלי-אבן שמצטיינים בבנייתם השונה והספורדי תמשהו בהשוואה לדולמנים שאנו מגלים ברמת הגולן, או אפילו הנוואמיס (וראו שם) שהם אתרי קבורה מדבריים גדולי-ממדים.

5.2.7. יציאת מצרים, מסורות והר סיני
למרות הפופולריות הרבה של הדיונים העקרים בסוגייה היכן בילו בני-ישראל 40 שנה במדבר, אין הלכה למעשה כל הוכחה נחרצת בדבר מסלולי ההגירה שלהם מארץ-פרעה לארץ-כנען, היא ארץ-ישראל. אפילו החפירות הארכיאולוגיות לא הביאו למידע מוצק חדש, וכתובות, כגון, אבן הכתובות בעין-חוד'רה הן מאוחרות בהרבה, ולראייה "מנורת שבעת הקנים" המצויירת שם. אולם, יש לזכור כי שולי "ארץ גושן" היא מצרים ובעיקר שולי הדלתה של נהר הנילוס, היוו מאז ומעולם יעד ואזורי מקלט לנוודים, ובעיקר בשנות בצורת. מיומני גבול מצריים, בייחוד פפירוס אנאסטאסי, אנו למדים כי כבר באלף השני לפני הספירה מתוארים בני-יעקב במפורש כבעלי-מקנה, ולכן, רבים מתושבי הדלתה הסתייגו מהם, ביקר לנוכח שוטטותם הבלתי-פוסקת במדבריות, והעדר בחירה ב"קו מסע" מחושב. למרות זאת רבים מאתנו ובעולם מקבלים כ"תורה מסיני, את התיאוריה כי בשוטטותם בישראל הפכו בני-ישראל לעם, ולכן שפע המסורות על כך בסיני תוך ציון מראי-מקום, וכי חדר לתודעת בני-ישראל כנוודים או כעם מאז תקופת המקרא, אך ללא עדויות ארכיאולוגיות יוצאות דופן בטיבן.

אולם,.רוב התיאוריות בנדון מבוססות הלכה למעשה לא על ניצול שטח על-ידי נוודים, כפי שמשתמע לעיל, אלא בעיקר על אמונה דתית, ניחושים, השערות וכיוצא באלו. משונה בעליל שנתיבם של בני-ישראל במדבר אבד מרגע שחצו את "החרבה" שאף על מיקומה ניטשת מחלוקת עזה בין החוקרים. כיצד התגלה עם-ישראל לאחר שחצה את מדבר סיני, אם אכן זה היה נתיבו, כפי שמקובל להניח, רק בארץ-ישראל? האמנם היו צריכים לעבור לירדן ולהשקיף על ארץ-ישראל ממזרח לבקע ים-המלח? ואולי הגיעו שמה לאחר שכבר היו בארץ-ישראל?

בהתאם לכל אלה ידועות לפי שעה בעיקר שלוש תיאוריות שכונו התיאוריה הצפונית, התיאוריה המרכזית והתיאוריה הדרומית, כדלקמן:

לפי התיאוריה הצפונית, עוברים בני-ישראל את "הים בחרבה" אי-שם צפון-סיני. היו שהציעו כי מדובר בחציית מקום כלשהו באחד מהשרטונים או המים הרדודים של לגונות סבח'ת ברדאוויל, נודדים דרומה לעברה של קדש-ברנע, והרי סיני הוא אחד הרי הקמרים באזור, למשל, ג'בל הלאל או חלאל לפי יוחנן אהרוני או ג'בל אל-סידרי ("שן הבשורה" לפי פרופ' מנשה הראל), ואולי בכלל הר כרכום בהר הנגב הגבוה המשופע בכתובות וציורי-סלע?

המעניין הוא כי לאחר השבת סיני למצרים בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים הגיעו ארצה חוקרי כתבים עתיקים מהאלפים, ביניהם יהודי איטלקי בשם נאניאטי (עימנואל ענתי) שיצא עם בית-ספר שדה הר הנגב להר כרכום, שם התגלו לעיניהם אתרים פולחניים.

התיאוריה המרכזית מצביעה על האגמים המרים שכיום חוצה אותם תעלת סואץ, או בסבח'ות אחרות דוגמת סבח'ת א-טינה בראשו של מפרץ סואץ. בנתיבים האפשריים במסלולים אלה, נכללת לדעת חוקרים גם דרב-אל-חאג' שדרכה עברו בני-ישראל או עולים לרגל דרך ראש מפרץ אילת בואכה הים התיכון ונתיבי שיירות בבדיית א-תינה, היא "מדבר התועים" במרכז-סיני. בנתיב זה התפרסם בעבר פרופ' מנשה הראל, שאף הציע לראות  בג'בל סן-בישר, שמעל ואדי סודר הגדול הנשפך למפרץ-סואץ, את הר סיני.


לפי התיאוריה השלישית, הדרומית, ג'בל מוסא הוא הר סיני לפי המסורת היהודית ("מתן-תורה") והמוסלמית וג'בל צפצפה הוא הר חורב לפי מסורת הנוצרים. לפי תיאוריה זו בני ישראל חנו במישור א-רחה, הוא מישור המנוחה" או ההמתנה בעוד משה העפיל להרים שבסמוך, בין אם זהו ג'בל צפצפה ובין אם זהו ג/בל מוסא. יש באומרים כי המסורת של הנתיב הדרומי מקורה בתקופה הביזנטית, וכי הקמת  מנזר סנטה-קתרינה באזור ההר הגבוה בסיני בתקופת הקיסר הרומי יוסטיניאנוס, קבעה את האזור כנתיב המקובל, בעיקר לאור מסורות ורעיונות שמקורם בנצרות, ושאותם אימץ האיסלאם מאוחר יותר.

ישראלים הבקיאים בהיסטוריה של האזור אינם מוציאים מכלל אפשרות את המיקום הזה לאור ההוד של האזור, יפי הנוף בו ועוצמתו, שעולי-רגל ונזירים התפעמו ממנו אף הם. (ראו קישור לסיני-נצרות וסיני-איסלאם).

ואולם, היהדות עצמה מסתייגת מקביעת המיקום המדויק מתוך חשש לעבודת-אלילים. לעתים נדמה, לכל הפחות לחילוניים כי האמת הארכיאולוגית חופפת לעתים את האמת ההיסטורית, אך מן הראוי להתייחס לסיפור על יציאת בני-ישראל ממצרים, מעברם דרך סיני והגעתם לארץ-ישראל, כסיפור בעל אמת אוניברסלית שהתרחשה קרוב לודאי בכמה וכמה ריכוזי הרים גבוהים בעולם. מאז התיאוריה על הר כרכום, למשל, כהר מתן תורה הגיעו לשם דווקא הרבה גרמנים.

אברהם שקד כותב בספרו כי "נוסעים ועולי-רגל שהגיעו להר סיני ומנזר סנטה-קתרינה ניסו לזהות בכל התקופות את נווה-פירא כ'רפידים', מקום הקרב בין ישראל לעמלק, עין חוד'רה כ'חצרות', ונבי-הארון כ'גבעת עגל הזהב" של אהרון. בגלל שפע עולי-הרגל ורצונו של כל אחד מהם לבסס את מיקומו של הר סיני בהתאם להתרשמותו מהר זה או אחר, ישנם כמה וכמה הרי סיני כאלה באזור. אחד המרשימים ביניהם הוא לא אחר מג'בל סירבל, ולראייה החפירות שנעשו בו בהתאם לרצון להוכיח כי דווא הוא וורק הוא ייתכן כהר סיני.

5.2.8. כונתילת עג'רוד היא חורבת תימן, וענייני חקר הצימוד המוזר
פרופ'  זאב משל חפר בחורבת תימן, היא כונתילת עג'רוד בערך במחצית הדרך בין אילת לרצועת עזה. במקום התגלה אתר פולחני. על כמה מהחרסים נזכר במפורש השם מפי הנביא שהלך להר חורב. בתנ"ך, כזכור לטוב, נזכר רק אליהו, שנמלט להר חורב, מפני המלך אחאב והמלכה איזבל, לאחר שהרג את נביאי הבעל (מלכים א', י"ט 9). על כמה חרסים נחרט בכתב עברי עתיק "אלהי תימן ואשרתֹה. ואמנם, אדום, הארץ הדרומית, כונתה בתנ"ך גם כ"תימן". (בחבקוק ג', 3: אלוה מתימן יבוא").

כיצד מתקשר פולחן משותף לאלוהים ולאשרה, האלילה הכנענית? בתנ"ך אנו יכולים למצוא לכך הסבר, החושף פרק חשוב בתולדות עמנו: אמציה, מלך יהודה, נעזר ביהואש מלך ישראל כדי לנצח את האדומים, בערך בשנת 790 לפני הספירה. אמציה אמנם "עשה את הישר בעיני ה'... רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מלכים ב', י"ד, 3). משמע: העבודה הזרה נמשכת. כך גם בממלכת ישראל. עוד בימי יהואחז, אביו של יהואש, "האשרה עמדה בשומרון" (מלכים ב', י"ג, 6). גם מלכים אחרים נהגו כך, ואפילו בירושלים, בסמוך לבית המקדש, כשנכבשה אדום, הנהיגו גם בה את הפולחן המשותף, לאלוהי ישראל ולאשרה, ומכאן הצימוד המוזר. (למשל, הון, 1993).

5.2.9. מהות המן המקראי: האם שליו או אורגניזמים אחרים?
האם המן המקראי הוא "הלחם היורד מן השמיים" או "לחם השמיים" על בני-ישראל לפי "התיאוריה הצפונית", לנדודיהם ((שמות ט"ז, 4; תהילים ק"ה, 40)? נדמה כי לעולם לא נדע זאת לבטח, אך תיאוריות שונות עשויות לעניין את קוראי האתר בסוגיה.

לעתים תואר המן המקראי כ"דגן השמיים" (תהילים ע"ח, 24), והין שאמרו כי הוא בסך הכל לאו דווקא השליו, אלא בסך הכל טל שירד על מחנותיהם הארעיים של בני ישראל הנודדים, ולאחר עלות השחר נמס. היו שאמרו כי בני-ישראל ליקטו אותו "עמר לגלגלת", משהו כמו כ-2 ליטר לאדם, והיה עליהם לאוכלו בתוך יממה. אחרים העלו סברה שצורתו כזרע צמח הכוסברה וכי טעמו היה מתוק כדבש, וכי אכלו ממנו במשך כ-40 שנה בטרם הגיעו לארץ כנען (שמות ט,ז, 35). בספר יהושע נכתב כי "וישבת המן ממחרת, באכלם מעבור הארץ" (יהושע ה', 12).  יוסף בן-מתתיהו התייחס במילים הבאות: "ועוד היום מרווה את המקום ההוא גשם דומה" (וראו ב"קדמוניות ד; א, ו).

במנזר סנטה קתרינה רווחה מסורת כי מקור המן המקראי אינו אלא הפרשת כנימות הטפילות על עצי האשל. הזואולוג העברי הראשון בודנהיימר הגיע למסקנה דומה, ולפיו ייתכן ומדובר בשני מיני כנימות, שהאחת נפוצה בהרי סיני. יש אומרים כי הבדואים סבורים כי קיים דימיון-מה בין הפרשת הכנימות למהות המן המקראי, אך הכמות שלהם כה אפסית שלא הגיוני להניח שבני-ישראל הסתפקו במזון המועט הזה. היו שאף הציעו לראות במן המקראי את החזזית ליקנורה (Licanora esculenta), ובודאי יש עוד כהנה וכהנה רעיונות שלא הצלחתי לעלות עליהם.

לדעת יום-טוב (1987), שימש השליו למאכל לבני-ישראל בעת נדודים ממצרים לכיוונה של ארץ-ישראל והתברברותם בסיני במשך כ-40 שנה. לפי לוח הזמנים של חודשי הנדידה הראשונים של בני-ישראל במדבר, ואינני יודע כיצד אמדו תקופה זו, סבור יום-טוב, כי הם ניזונו ממנו דווקא בחודשי האביב, אך דווקא אז משנית היא נדידת השליו חזרה לאזורי קינונו, ולכן, אפשר לומר כי התעלומה בנדון נותרה במדת מה בעינה. (ראו קישור ל"זואולוגיה1-2-3" ו"בבוטניקה").

5.2.10. מויית-אל-גולאת
פירוש השם מויית-אל-גלאת הוא "מי הבריכות". 'גלאת', הן בריכות מים גדולות ויציבות, ואולי מדובר כאן על ההקבלה התנכי"ת "גולות", המופיעות בהקשר דומה בתנ"ך, שנאמר: "כי ארץ הנגב נתתי ונתנה לי גולות מים" (שופטים א' 15).

לפי גרסה אחרת גזור השפם מע'ולה-מכשפה בערבית. (וראו, לינק ל"מסלולים, אתרים וטיולים).

5.2.11. נבטים: חפירות בעיר נבטית עמוק בתוך סיני ועד חוף ים-סוף/ ראה אדום ועקבה
פרופ' אליעזר אורן, ראש קתדרת קנדה לארכיאולוגיה של המזרח הקדום באוניברסיטת בן-גוריון ניהל בעבר צוות חוקרים שחשף עיר נבטית קבורה בחולות, כ-40 ק"מ מתעלת סואץ. בחפירות אלו נמצא גם מטבע ישראלי נדיר ועליו נכתב: "שנה ב' לחירות ציון", כשהפסוק מלמד ככל הנראה בתקופת שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון בשנת 721 לפני הספירה. כן התגלו במקום עשרות נרות שמן ועליהם סמלים יהודיים אופייניים כמו המנורה, שופר, לולב ואפילו הכתובת "היד", עדות ליישוב יהודי רצוף באזור. כל הפריטים, כך נקבע, יאוחסנו במרתפי המוזיאון היהודי בקהיר ויתכסו שם אבק, אך בטרם הועברו לרשות המצרים, הכינו מהם תעתיקי גבס שמוצגים מאז ועד היום במוזיאון ישראל בירושלים. (ראו קישור ל"תרבויות").

5.2.12. נוואמיס
הנוואמיס הם אתרי הקבורה (וההתיישבות) המעניינים והעתיקים ביותר בדרום-סיני. האתר הבולט ביותר ביניהם, שבו 20 נוואמיס, מצוי ב"בקעת החוגגים" בקרבת עין ח'ודרה. האתר התגלה על ידי משלחתו של ד"ר בנו רותנברג ,אך לאמיתו של דבר מי שגילה אותם היה החוקר פלמר, שזיהה נוואמיסים באזור עין ח'ודרה ועין-אום-אחמד עוד קודם לכן.

המשלחת גילתה בעין ח'ודרה כמה עשרות מבני מגורים עגולים, שהיו תחילה אפופי-מסתורין. להפתעת החוקרים, סיפרו להם הבדואים, תושבי המקום, כי לפי אגדות-העם והמסורת שלהם, "נתקפו בני-ישראל במדבר בנחילי יתושים". כאשר שאלו את משה, נביאם, מה לעשות, הציע כי יקימו את המבנים הללו וימצאו בהם מחסה". מאז מכונים המבנים בשם "נוואמיס", שפירושם "יתושים" בשפה הערבית.

משלחת המחקר החלה בחפירות בהם, ואמנם גילתה בתוכם שלדים שתוארכו לתקופה הניאוליתית ואולי אף לתקופה הכלכוליתית, כ-5,500 עד 8,000 שנים לפני זמננו. משערים כי בסיני התגלו עד לשנות ה-90 של המאה ה-20 לא פחות מ-17 ריכוזי נוואמיס מעין אלה.

נוואמיס אחרים בסיני זוהו בואדי סלף במעלה ואדי פירן בקרבת הרי הסירבל, בואדי נצ'ב העילי, באזור ואדי זלקה ועין אום-אחמד, ולאורך נקב חיברן. הנוואמיס אינם אלא מבני קבורה עגולים וגבוהים, שקוטרם נע מ-3 מטרים ל-5.5 מטרים וגובהם עד ל-2 מטרים. גודלם הוא כחצי מטר על חצי מטר והם בנויים אבן. יש להניח כי מיקום הפתחים, הממוקמים תמיד לכיוון מערב, מעוגן באמונה כלשהי, אך הסיבה האמיתית לכך איננה ידועה. המסגדים בישראל  פונים דרומה (כיוונה של מכה) ובתרבויות מזרחיות אחרות, הפתח מופנה תמיד לכיוונה של זריחת השמש, כיוון  ההתחדשות ו"תחיית המתים", וכך גם בכפר הבדואי אל-מלגה, למשל, אלא ששם כדי להתחמם ביתר מהירות ואולי לאו דווקא מסיבות שהוצעו לעיל.

כל ריכוזי הנוואמיס בסיני בנויים מאבנים מקומיות ומסלעי יסוד, כשהגג עצמו בנוי מלוח אבן גדול ששטחו כמטר רבוע, נשען על כיפה מדומה המהווה את הקיר הפנימי של המבנה. מאוחר יותר הסיקו כי הנוואמיס היו מבני-קבורה משניים שאפיינו תרבויות רועים, שנטו להשתמש בהם כאתרי-קבורה זמניים מאחר ולא יכלו לנטוש את עדריהם. נמצאו בהם כלי-צור, חרוזים, כלי-נחושת, ראשי-חצים לציד המאפיינים את התקופה הכלכוליתית כלי-עיבוד (מגרדות) לעור, תכשיטים, רובם צדפים אנדמיים למפרץ סואץ ומפרת אילת, מחבצה, שהיא קערית חלב שבנדנודה קיבלו מוצרי גבינה, ועוד.


ככל הנראה היה מדובר בחברה של ציידים-לקטנים, שהיו מלקטי-מזון ומראשוני החקלאים. חברה נודדת, שפילסה את דרכיה ממפרץ אילת למפרץ סואץ דרך ההר הגבוה. ההוכחות העיקריות לחשיבותם ולמטרת הקמתם הזמנית של הנוואמיס, היו שלדים שנמצאו, למרבה הפליאה, ללא פרקים.

הדבר הוליד סברות רבות לפירושו של הדבר, ולהלן, כמה מהן:
1) הנקברים נקברו בהם כמבני-קבורה ארעיים, מאחר ונפטרו או מתו הרחק ממקום-מושבם.
2) הם נקברו הרחק ממקומות מושבם כי היו בעצם מנודים. עד היום ידוע על הרחקת חולי-צרעת מכפריהם של הרועים במזרח-אפריקה וריכוזם במקומות מרוחקים.
3) נוודים, עולי-רגל, עוברי-אורח ודומיהם, שנקלעו לאזור במקרה, או מתו בדרכם וחיפשו עבורם מקומות מסודרים יותר לקבורה.
4) הנקברים לא היו שייכים לאזור כלשהו באופן רשמי. ועובדה היא כי מהתקופה הכלוכליתית נמצאו בשטח סיני הרבה קברי נוואמיס המעידים אולי על גל התיישבותי גדול-ממדים בתקופה זו.
5) ייתכן כי תושבי המקום גרו ליד אתרי ציד מועדפים של פרסתניים כמו הצבאים והראמים, וחיות-בר אחרות שניצודו בעפיפונים, ואשר מצויים תמיד בקרבת נוואמיס.

כל אלה מלמדי םבכל מקרה, אולי,  על התמקמות השבטים בקרבת אזורי ציד לפרקי זמן ארוכים, כך שלבסוף נאלצו להקים גם מבני-קבורה מתאימים.
בעבר היו הקברים סתומים, אך נראה כי נשדדו בזמן מאוחר יותר, ורק בתקופה האחרונה יותר ניסו לקדם בהם את המחקר המדעי באמצעות חפירות ארכיאולוגיות מסודרות.

הערות החוקרים מדברות על-כך שאולי לא היה המדבר כה צחיח בעבר, כפי שהוא היום, מאחר וכמות המשקעים בו הייתה רבה בהרבה, וכי רק מאוחר יותר החלו להגיע אליו רועים והחלה רעייה מסודרת בו. (ראו קישור ל"אקלים", ראו קישור ל"בדואים").

חקר הנוואמיס מגלה עוד גם כי כל מבנה קבורה זמני כזה, בטרם הועברו עצמות השלדים שנקברו בו למשך זמן ארעי, השתייך למשפחה אחת, לכל הפחות למשך דור שלם. נראה כי לאנשי התרבות המסתורית הזו הייתה אמונה מושרשת בחיים לאחר המוות, ולכן השקיעו בהקמת המבנים, המצטיינים בפאר יחסי ועמידות ויציבות לאורך זמן - דבר שסייע להם להשתמר עד היום. אנו למדים על כך לפי הנחת השלד בצורה קבועה, המנחות שצורפו לנקברים, וכללי הקבורה הממוסדים.

5.2.13. עין חוד'רה וסלע הכתובות
עין חוד'רה היא נווה מדבר אופייני המשתייך לאזור נווה-נואיבה. בעין חוד'רה שלטו בשנות השמונים-תשעים בני שבט המזיינה, שהשייח שלו, עבדללה, היה מקובל כראש השייחים בסיני. בעבר היו בנווה המדבר גם תמרים בבעלות בני התרבין. סלע הכתובות בקרבת עין חו'דרה ממוקם בואדי ע'זלה, הבא מכיוונו של ואדי ותיר (עין פורטגה) ופונה דרך ואדי חוד'רה לעין חוד'רה.

במבצע סיני, ב-1956, עברה כאן חטיבה 9, לא לפני שהשטח נבדק באמצעות חולייה, במבצע שכונה "מבצע  ירקון". בשיאו של המבצע פונו חברי החוליה באמצעות מטוסי פייפר, שנחתו במישור הנמצא בין ואדי ע'זלה וציר הנסיעה שכונה לימים ציר זיווה העובר כאן, ומחבר את כביש אילת-שארם-א-שיך עם אזור סנטה קתרינה וההר הגבוה בסיני.

הדרך שעברה מעין חוד'רה היא אחת הדרכים העתיקות של עולי-הרגל לעבר מנזר סנטה-קתרינה, וסימניה הבולטים בשטח הן אותן כתובות סלע מרובות שניתן לגלות בסיני. הידועות והבולטות אולי מכולן היא "סלע הכתובות" הממוקמת כאן, כמו גם קניון הכתובות וואדי טוויבה, שנמנים עם אתרי ציורי-הסלע הבולטים בציר הצפוני של  דרך עולי הרגל העובר בקרבת אילת. בסלע הכתובות מזהים ציורי-סלע בשפת הנבטים, היוונים, בשפה הקופטית, הלטינית, הארמית והערבית, ובנוסף להן, כתובות חדשות שחשיבותן פחותה, דוגמת "ספטפנוס ונינה". (ראה קישור לנצרות).

דרך אחרת לעין חוד'רה היא להגיע לפתח הקניון הלבן ולצעוד בתוכו (יש אפילו סולמות ויתדות מתכת מקובעים לסלע). במשך כשעתיים אפשר להתקדם ממנו לתצפית נוף יפה על דקלי עין-חוד'רה שבצדם מאגרי-מים להשקיה, ובתחומה מתגוררים בדואים מבני המזיינה המארחים את המטיילים למופת (אם כי רצוי לתאם עמם מראש או להביא ארוחות עמנו).

כדאי לראות את "אבן הכתובות" שניתן להגיע אליה מבלי להגיע כלל לעין חוד'רה, אם כי מומלץ בכל מקרה לא להתעצל ולהעפיל לאוכף הנמצא מצפון לה, ולהשקיף לעבר עין חודר'ה – ולו מרחוק. בין שאר ציורי הסלע, והכתובות הבולטות באבן הכתובות: יעלים, גמלים, ואפילו "ברוך ומנטר שמואל בן-הלל".

הכתובות והמנורה (להלן) הן הסיבות העיקריות שהובילו להקמת מחסום האבנים מסביב לאתר (שימור לדורות הבאים!). ואמנם, החלק המעניין ביותר בסלע הכתובות היא "המנורה", אך תפקידו של מצייר הסמל של מדינת ישראל אינו ברור עד תום. בכל מקרה, זוהי צורתה של המנורה המקורית בטרם שינו את צורתה לעיצובה הנוכחי, לאחר כבוש ירושלים ע"י טיטוס הרומאי. הלה אימץ את הסמל המקורי, אך ביטל את שלושת הרגליים, ויצר את הסמל המוכר לנו אודות המנורה. סמל זה עוצב בשער טיטוס המפורסם ברומא, וייתכן ומצייר הסמל המקורי היה יכול להיות מטייל או סוחר.

לפי פרופ' זאב משל, מחוקרי תולדות סיני החשובים ביותר, עין חוד'רה היא חצרות המקראית. לפי הבדואים חוד'רה משמעה "ירוק". סביר להניח כי עין חוד'רה ואבן הכתובות בצדה שימשו כתחנת-דרך כלשהי בנדודיהם של בני-ישראל במדבר, הן משום שהיוו מקור מים חשוב, והן משום שייתכן ודרכם עבר קו השבר המאפיין את האזור.  כדי לציין את חשיבותה של הדרך בהיסטוריה של בני-ישראל כונה השטח ואדי חג'ג, הוא ואדי החוגגים. הואיל ואזור ההר הגבוה נמצא לא הרחק מכאן, יש להניח כי האזור משתלב היטב ברעיון נדודי בני-ישראל בגלל תנאיו המיוחדים המאפשרים התיישבות או שימוש בתחנות-דרך מרובות לאורך המסלול.

5.2.14. עפיפונים
לאור המחלוקת הגדולה שהתעוררה במהלך השנים בנוגע לתפקידם של "עפיפוני המדבר", הוצעו השערות שונות לתפקידם המדויק, וזאת כדי להבין כיאות את ההבדלים שבין העפיפונים במדבר הסורי, קבע כב רהחוקר REES
(Rees, 1929), בירדן ובעפיפוני סיני.

את המידע הרב ביותר בנדון ליקט זאב משל בספרו "דרום סיני" ובמאמרו הלועזי בנדון מ-1974. פרופ' יגאל ידין המנוח הציע לראות את דמותם על לוח שחיקה מפורסם של המלך פרעה נערמער – כלי מעוטר מראשית הממלכה הקדומה במצרים. לטענתו, בעת שפלשו המצרים לארץ-ישראל, הוא טען ב-1955 כי בתבליטים שונים המופיעים על חלקו התחתון של הלוח המתאר את פלישתם הם ציירו מבנים מהמסמלים את הארצות בהן התגלו מתקני הציד האלה. ביניהן נזכרו עבר-הירדן, המדבר הסורי והופעתם מסמנת את שליטתם של המצרים על "דרך המלך".

בסך הכל התגלו לפחות חמישה מהם שלא היו מוכרים קודם לכן במזרח סיני, והם: הראשון בקרבת דרב אל-ע'זה בצפון סיני, כקילומטר אחד מג'בל עריף-א-נקה בקרבת יובלי ואדי אל-מזירע, והתגלו על-ידי זאב שחם ב-1970. אורך זרועותיו של עפיפון זה מגיעים ל-305 ו-210 מטרים, אורך המפתח כ-280 מטרים והוא ממוקדם על שטח משופע קלות עד שהזרועות נפגשות במתלול זקוף שעומקו כ-8 מטרים. מתחם מתחתיו בשטח 8X7 מטר רבוע מוקף בקיר שגובהו כ-1.1 מטר, שהשתמר. בקירות הזרועות אין עוד נדבכים, וגובהם כחצי מטר, די והותר לצבי לנתר מעליהם, אך הציידים הקדומים למדו כי הוא איננו עושה זאת, ובהגיעו לטרסה, הוא "ממהר" לעברו של הבור הנמצא בסופה.

ד"ר עוזי אבנר וחזי פנט גילו ב-1971 את העפיפון השני בקרבת קע-א-נקב מצפון-מערב לג'בל חמרא, באזור מישורי ובו ואדיות שטוחים.החוד שלו פונה צפונה ואורך זרועותיו 123 מטר ו-133 מטר, כשאורך המפתח כ-120 מטר.

העפיפון השלישי התגלה בואדי לתהי, אחד מיובליו של ואדי ותיר, בצלע משופעת של הואדי ובנופיו המגמתיים. זרועותיו, כ-40 מטרים וכ-26 מטרים, השתמרו על קו גובה במקביל לערוץ ותוחמים טרסה משופעת, בעוד שהזרוע השנייה בנויה על מדרון בניצב לקווי הגובה. קירו השתמר במקום אחד לגובה כ-1.2 מטרים ו-6 נדבכים.

גם העפיפון הרביעי דומה לו באופיו, ובמקומו, אך זרועו הצפונית כ-137 מטרים וזרועו הדרומית גבוה ממנה.

העפיפון החמישי התגלה בדרום מערב קע א-נקב, לרגלי ג'בל אבו-ר'ותה.

עפיפון שישי התגלה בצפון-סיני כחצי ק"מ מפתח ג'בל חלאל.

כמו כן התגלו כמובן עפיפונים במרכז דרום-סיני לא הרחק משדה התעופה "הר סיני" לא הרחק מג'בל סנטה-קתרינה. הם התגלו על-ידי אבנר גורן, אבי פרבלוצקי ואחרים מצוות בית-ספר "צוקי דוד", ורובם מצויים על מדרונות בנוף גבעי של סלעי תמורה אובן חול לא הרחק מג'בל אל-גונה. הם מצטיינים בניצול הטופוגרפי, ובולטים ביניהם העפיפון של ואדי חורום, אחד מיובליו של ואדי סרה לא הרחק מואדי מרה, והוא מנקז את הואדי בהתרחבותו.

עפיפון נוסף ובולט הוא עפיפון מוית דבעיה בסמוך לקברי הנוואמיס (ראו במקום אחר בפרק זה), אולי תולדה של הצורך לשמור על הצאן של רועים שמתו בעת הרעייה באזור ונקברו בקברים זמניים אלה, או עדות לציד בעלי-חיים שהתחרו עם צאנם. עפיפוניפ אלה דומים לעפיפונים שהתגלו בערבה מדרום ליטבתה ואורך זרועותיהם עולה על 100 מטרים כל אחת, וכמה אחרים שהתגלו באזור גבעות ונחל שחורת, מדרום מערב לקיבוץ סמר, ובצפון הערבה בקרבת עין-חצבה, כמו גם בבקעת ארגון בקצה מכתש רמון.


ייתכן ועפיפוני המדבר הסורי אינם זהים בכל לעפיפוני סיני, אך מפאת קוצר היריעה לא נפרט יותר מזה. החוקרים למיניהם סבורים כי הם פעלו במידה מסוימת עד ראשית המאה ה-20, אך נראה כי החלו לפעול אי-שם מאז האלף הרביעי לפה"ס, והיו בשימוש כל זמן שהנשק החם לא הגיע לאזור.

להוכחת קיומו של עולם חי ועשיר ומגוון בעבר תורמים גם ציורי הסלע בקרבת בקעת מרה ובבקעה עצמה, ומעניינים בהם במיוחד "הציורים הזואולוגיים" לרבות ירי בחמור בקרבת טרפת-אל-קודרין, בראמים שכונו ראמי התועפות, בעדרי בצאים, יענים, יעלים, ואולי חמורי-בר. (ראו קישורים ל"נוסעים ומגלים", וזואולוגיה1-2-3).

פרבלוצקי ובהרב ניסו לבחון את קיומם של העפיפונים ביחס למצאי הצומח, פעילות ושוטטות הבדואים באזורים שבהם נמצאו העפיפונים, ולהשוות את ממצאים עם נתונים אקלימיים ואירועים שיטפוניים ביחס לאזור שמצאו כי הוא צחיח למדי (ראו קישור לאקלים). הם ניסו לברר את אופיים של הצמחים באזור, ומוצאם הפיטוגיאוגרפי – בין אם סודני, ובין אם סהרו-ערבי, ולבחון את התאמותיהם ושכיחותם של צמחי המדבר באזור לתנאי המדבר, הרעייה העונתית והנדידה העונתית (ראו קישור לבדואים ולזואולוגיה).

הם מצאו כי קיים מתאם כלשהו בחתך הטופוגרפי-גיאולוגי מכיוון צפון-צפון-מערב לכיוון דרום-דרום-מזרח, וציינו כי ניתן לראות זאת במצוקי-א-תיה, וביניהם לבין המצוקים והמתלולים הבאים עובר ואדי זלקה (עפיפון), ובינן המתלול הבא לג'בל א-גונה קרקע חולית נוספת בואדי ארדה (עפיפון!), וכן הלאה, בקעת מרה (עפיפון), מתלול, חצץ מגמתי, מתלול, חצץ מגמתי, מתלול, וכן הלאה עד ואדי סעל (עפיפון).

לכל אלה הוסיפו את המתקנים דמויי העפיפון שאיתרו גם בהרי האנדים בדרום-אמריקה, שלפי המשוער שימשו אף הם לציד והן ללכידת ויקוניה, ממשפחת הגמליים, ומה שחשוב לצורך ההשוואה כי מדובר כאן דווקא באיסוף ויקוניות לצורכי עיבוד צמרן המשובח, ולא למאכל, או מעין התפתחות קונוורגנטית משעשעת משהו לנוכח העובדה הפנטסטית כי גם בדרום-אמריקה השתמשו בשיטה המיוחדת של עפיפונים. לאותן מטרות או לכל הפחות למטרות דומות.

לדעת חוקרי העפיפונים והרכב הנלכדים בהם, תאמה תפרוסת העפיפונים בסיני את נדידת הבדואים אחרי מקורות מרעה, ומכאן שלתחרות של הבדואים וחיות-משקם הייתה משמעות מרחיקת לכת על התעמתותם עם חיות הבר המתחרות על העשב. כושר הנשיאה של העפיפונים הושווה תדיר לאורח חייהם של ציידים לקטים בני הפיגמאים והבושמנים על-ידי חוקרים שהתמחו בייחוס משמעות לכיסוי השיחני ושכיחות הציד של בני-אנוש קדומים אלה.

5.2.15. סבח'ת ברדוויל, קסיוס המקראית ומדבר "איתם", ו"התיאוריה הצפונית"
באמצע הסבח'ה מתרומם תל חול בגובה של כ-90 מטרים, המוגן בצד הים ע"י חומה עבה ומגדלים בנויי אבנים מסותתות, שכונה בערבית ח'טיב-אל-ג'לס, וייתכן והוא אותה קסיון או קסיוס המוזכרת אצל אסטראבון, בשלהי תקופת הבית השני, בקשר עם התפשטות האדומים המיוהדים בעמק החוף של סיני, שנעשו עם הזמן יהודים קנאים לחירות ישראל ובית המקדש.

הסבח'ה שלעתים היא ביצות טין טובעני ומסוכן, היא אולי שארית הפליטה של הזרוע הפלוסית (או עמק פלוסיון) או "השיחור" (Shei-Hor) על-שם האל חור, מראשי אילי מצרים, שמייחסים אותו לסחף שהביאה עמה זרוע הדלתה: "שיחור מצרים" , שם נרדף בתנ"ך לנהר הנילוס, שנאמר: "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור, ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (ירמיהו ב', י"ח), או "מי השיחור אשר על פני מצרים (יהושע, י"ג, א'-ג') או "שור", שאינה אלא החומה שבנו המצרים להגן על הדלתה של הנילוס מפני פלישת בדואים נודדים ואויבים אחרים מכיוונו של סיני, ועל-כן "מדבר-שור". ישנם הסבורים כי ח'תם אינה אלא "איתם" המוזכרת בתורה: "ויכלו שלושת ימים במדבר איתם" (במדבר ל"ג, ח').

5.2.16. סבח'ת ברדוויל ונדידת בני-ישראל, "התיאוריה הצפונית"
"ים סוף" הוגדר כחלק בלתי נפרד מסבח'ת ברדוויל לתומכי, חסידיי וחובבי "התיאוריה הצפונית"  אודות נדודי בני-ישראל 40 שנה במדבר, המשתלבת עם זיהוי המן כ"שלו". "מים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י”ד, כ"ב), ...כי רוח הקדים העזה" שבה הוליך אותם האלוהים, שהרחיק ים משרטון, המצרים הרודפים ועוד כהנה וכהנה, כמו למשל, "וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו", דהיינו, שכיוון הרוח השתנה, הסתער הים על השרטון, הציף וטיבע אותם על כלי-רכבם ונשקם כליל. לפי תיאוריה זו שבה תמך לימים גם ג'ארוויס מושל סיני, לאור אמונתו כי בני-ישראל אכלו מן ושליו בעת שעברו בצפון-סיני, ובהתאם חיפשו את הר סיני באזור זה, שהתאים לג'בלים  אחדים בצפון-מערב סיני. (ראו קישור לזואולוגיה").

בסבח'ת ברדוויל ידוע על כפר הדייגים תלול הנמצא במחצית הדרך בין הכפר נחל ים לנקודת תצפיות הציפורים בזרניך. לא הרחק ממנו צפינו בעבר במאות פלמינגו וניתן להגיע אליהם עם סירות דייגים או ברגל, ואולי גם עם רכב. עיקר הדיג באזור נעשה עד נובמבר, ומתחדש בינואר עד מרץ. בעזרת תשלום נכבד יכולנו להגיע עם הסירות עד מונט-קסיוס (וראו בספר "נופים ואתרים"). וישנם בדואים שבעבר יכולנו להיכנס עמם לשטח. בזרניך עיקר הצמחייה היא סוואד איצטרובל שדומה לפרקרק וזוגן השיח כמו גם פרקרק, בן-מלח, יפרוק המדבר ועצים, אולי שיטים סלילניות בדיונות המשתקפות ממרחקים. הכניסה לזרניך אורכה כ-22 ק"מ ובעבר היו בה דקלים צעירים ונווי-מדבר אחרונים. בזרניך שפע של חסרי-חוליות, כגון חיפושיות רצות, הטלת זבובים והטלת דגים  מגיעים הנה בגלל סערות. בחוף ניתן לראות בנדידה שפירית ענק, שפירית שוות כנפיים, כיסן ונתרן, מזון לחופמי אלכסנדרי וחופיות אחרות, סרטני חוף וצאצאיהם, חיפושיות ציצנדלה ועוד. משטחי הלס מתנפחים בגלל הקרינה, וגם נפח המלח עולה משום שגם הוא מתפשט. בלילות ניתן להבחין בירבוע ובגרבילים.

5.2.17. סרביט אל-ח'אדם
אזור סרביט אל-חאד'ם התפרסם בעיקר בקיומו של מקדש מצרי עתיק שבתחומו ,שהתגלה לראשונה במאה ה-18. הוא נבנה במיוחד כדי לפאר ולשבח את אלת הטורקיז המצרית "חתקווה", שהפולחן המצרי אליה מעיד על עיסוקי המצרים וחשיבות האזור למצרים בכל התקופות. הוא נוסד אי-שם בעת קיום הממלכה כ-2000 שנה לפה"ס. נמצאו בו תבניות מיוחדות להתכת כלי-מתכת, כמו גם כ-30 כתובות עבריות שרובן נמצאות בקהיר בירת מצרים, אף שעד שלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 היה ידוע על שתיים לפחות שהושארו מסיבה זו או אחרת בשטח. לא ברור היה עד-תום למתי יש לתארך את הכתובות האלו, וחשבו כי מתאים לכך כ-1500 או 1700 לפה"ס. כל המשלחות שניסו לדייק בעניין זה כשלו במשימתן.

אולם, לאחר שלוש שנות חפירה מאומצת באתר, לאחר שאחד המכרות באזור התמוטט, הצליחה משלחתו של ד"ר יצחק בית-אריה לתארך את המועד האפשרי לכתיבת הכתובות, ואלו תוארכו לתרבות הישראלית הקדומה. לראייה, מציאת הכתב העברי הקדום ביותר (בין 1700 ל-1500 לפה"ס), שנמצא חרוט על קירות בתוך מכרות הטורקיז, כמו גם על גבי לוחות מפוזרים. (ראו קישור ל"נוסעים ומגלים).

הבעיה העיקרית של החופרים הייתה פסולת חפירה רבה. היה צורך לנקוטת את השטח באופן יסודי. צורת הטורקיז במקום התה מעין "תלכידי-בוטנים". האולם המרכזי של המכרה שנחפר היה בגודל כ-10 מטרים על כ-5 מטרים ונמצאו בו תבניות מתכת כמו אזמלים וגרזנים, שהיו צריכים לשמש לחידוש הציוד שנפגם, כבר במקום, בעת הכרייה, ולעשות זאת מהר ככל האפשר.

5.2.18. קדש ברנע
קדש ברנע נחשבת, כאמור לעיל, לאחת התחנות החשובות במסעות בני-ישראל בצאתם ממצרים, ובדרכם ל"ארץ זבת חלב ודבש", כפי שדיווחו המרגלים שנשלחו לראות האם העם היושב בה לפני השתלטותם של העברים עליה, הוא אכן עם חזק שאפשר להתמודד עמו. ואמנם, מיד לאחר שאנו נכנסים לפרוזדור רחב של ואדי אין-אל-קדייארת (להלן, ראה קציימה), מבחינים בקרקעות מעובדות וקבוצות של עצים נטועים. בבואנו לתוך הואדי עצמו משתאים אנו תמיד לנוכח נווה המדבר העשיר שבו עצים שונים. את נווה המדבר הזה יזם הקולונל ג'רוויס, כדי להיטיב עם המדבר וחיי הבדואים בו.

הוא ציווה לקות בארות, ו"חארבות" (מקווי-מים תת-קרקעיים שחצובים בסלע) עתיקות לבניית קירות מגן מפני שיטפונות כמו גם סכרים, ואף הזמין מאוסטרליה צמחי-מרעה הלופיטיים (סובלי-מלח!) כדי להשרישם במדבר. או הצליח, כך אומרים, לפתות בדואים להיאחז בקרקע, לעבדה ולשמרה.

מפעל עין-קדייראת הצליח להחיות גיא מדברי צחיח שהוא מהעשירים ביותר במים בשולי הנגב וסיני. ב-1926 זכה ג'רוויס-פחה בסכום נכבד להדברת קדחת המלריה מהאזור, אך ניצל את הסכום גם  לייבוש וגם להסדרת המים בשטח להשקיה. הוא אף נטע בשטח שתילי עצים למטעים.

לאחר סכירת הואדי ע"י הבדואים הם החלו לגדל בו תבואות-חורף, ומי שהיה מעורב בכל המתרחש היו פלחים פשוטים ולא אגרונומים מלומדים. מעיינות קדש-ברנע הם ככל הנראה הגדולים ביותר בנאות המדבר בסיני, וישנם המזהים את המקום כזה שבו הכה משה "במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (במדבר, כ', י"ב).

השם קדש מתייחס למעין קטן בשם עין-קדיס, כ-10 ק"מ מדרום-מזרח לעין-קדיייראת, וכמה מעיינות במקביל בזה אחר זה מייצרים מים רבים ואף פלג-מים שאורכו עד ל-5 ק"מ, שטחים ביצה, יתושים וקדחת, והיא אי-ירוק המרשים את כל המבקר בו, כשבצדם של עצי אטד, אשל ושיחי הרדוף-נחלים ורותם מדברי, כמו גם קני-סוף, גומא וסמר, נגלה בו עצים כמו אזדרכת, קזוארינה, ברוש, אורן-הסלע, קיקיון, דקל התמר, אשכולית, לימון הודי, "ה"בלאדי", המצרי והאיטלקי, גויאבה, גפן סלטית וגפן-מוסקאת, מיני חטה ושעורה ארצישראליים, חיטה אוסטרלית בהשקיה וערוגות ירקות. זיתים הובאו שמה מתוניס, קפריסין, וכדומה, שבגיל שלוש שנים הגיעו לגובה 3.5 מטרים ובשנה הרביעית החלו לתת את פריים. כשעזב ג'רוויס-פחה את האזור ב-1936 היו בהם כ-4,000 עצי-זית נושאי פרי.

בחפירות ארכיאולוגיות במקום המשוער, חשף בזמנו ארכיאולוג הנגב, רודולף כהן, מצודה גדולה מימי דוד ושלמה הדומה במידת מה למצודת-שאול שהתגלתה בחפירות גבעת-שאול ו גבע (תל-אל-פול) מצפון לירושלים. לטענתו, כאן היה גבולה הדרומי של ממלכת יהודה, וכי זוהי הסיבה שהוקמו בה ביצורים רבים. בין השאר נחשף בה אוסטרקון גדול ועליו שורת מספרים בשיטה העשרונית (מ-1 עד 10, וכן הלאה עד מאות ואלפים). שיטה זו הייתה נהוגה במצרים, אך הטקסט שעל החרס הופיע בשפה העברית הקדומה. זוהי הוכחה, כך אומרים החוקרים, כי השיטה אומצה גם אצלנו, וכי לאחר חורבן בית ראשון בשנת 721 לפני הספירה, שב העם היהודי גם לאזור זה ולא רק לירושלים.

5.2.19. קציימה
תחנת משטרה מצרית בשם קציימה או קסיימה שנחשבת אסטרטגית במיקומה, כ-12 ק"מ מניצנה בישראל, מאחר וממנה מוליכות דרכים לרפיח, לאל-עריש, איסמעיליה, ותעלת סואץ (סוויס), ולאל-כונתילה-ראס-א-נאקב ואילת.

באזור סללו דוקא הגרמנים והטורקים דרך מבאר שבע דרך ניצנה לקציימה וביר-חסנה בימי מלחמת העולם הראשונה להגברת הלחץ על תעלת סואץ, וכביש אספלט מב"ש דרך ניצנה ואבו-עגיילה לאיסמעיליה, שנסלל ע"י הבריטים להגברת ההגנה על צדה הצפוני של התעלה.

המצרים הורשו להשתמש בה בהסכמי שביתת הנשק כתחנת-משמר, וישראל מיקמה באזור את "קציעות" בתגובה, עד שהשתנתה תמונת המצב לאחר מלחמת ששת הימים ,שאז עברנו באזור לא פעם במסגרת טיולי האוטובוסים לסיני.

משערים כי קציימה היא אולי :עצמון" על גבול נחלת בני-ישראל בארץ כנען (במדבר, ל"ד, ד'-ה') ואולי גבול משוער להתפשטות יישוב הקבע העברי בתקופת המקרא. היו שאמרו כי עצמון המקראית היא קיסם או קסם, שהתבססו על מי מעיינות עין-אל-קסיימה ועין-אל-קדייראת, כמקורות שתייה לצבאות זרים שפקדו את האזור. הם אף חפרו והקימו מערכת צינורות ששינעה את מימי המעיינות למרק עשרות ק"מ במדבר סיני. במקום כמו גם ביר-עסלוג' בנגב ובבארותיים, נטועים רבבות עצים כעצי נוי שסדרו פלוגת הנוטעים שהקימה משתלות של צמחי נוי בכמה מקומות בנגב, כמו למשל בחורשת עזוז בנגב המערבי ובהן עצי ברוש, אורן, אלנטוס, מימוזות, איקליפטוס, וחלקם הגיע באחרונה לגיל כ-100 שנה או יותר. עצים רבים שנותרו עד עצם היום הזה הם שרידי אותו מפעל השקיית נטיעות במימי בארות, והם הסתייעו לשם כך בזיבול העצים וביחס חם שאפשר להם לשגשג ולהשתמר עד היום.

5.2.20. שיטים-פולקלור, מיתוסים ושימושים, והקשר ליהדות
עצי השיטה משמשים לאדם לצל, ובמזרח-אפריקה ובסיני מרבים בני האדם לחסות מתחתיה במנוחת הצהריים. גזעי וענפי השיטים משמשים מקור לעצי הסקה לשעות הערב הקרירות וכמקור לבעירה באמצעות איסוף והכנת פחמים (צ'ארקול) המוצעים באפריקה בצדי הדרכים לכל דכפין בשקי-יוטה. הואיל ועצים אחרים הם יקרי מציאות, משמשים עצי השיטים לבניין. בספר התנ"ך, למשל, הוזכר כי עצי השיטים שימשו כחומר גלם לבניית המשכן וכליו - ארון הברית, המזבח, השולחן והעמודים (שמות כ"ה-כ"ז).

בנבואתו של הנביא ישעיהו "אתן במדבר ארז, שטה והדס ועץ-שמן, אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו מ"א 19), מתפרש בתלמוד שם: "ארז - ארזה, שיטה - תורניתא - פינייה בלע"ז, דהיינו  pin, בצרפתית (הוא  pine באנגלית) העץ הקרוי בפינו אורן. ומכאן הקשר הברור ל fichtenbaum-י(עץ אורן) של היינה, אלא שעגנון, כפי שקבע, קומם אל נכון, והיפך את המינים. מכאן, יש האומרים כי התרנית אינה "הקורה המחברת את האופנים" כפי שניתן למצוא במילונו של "אבן שושן", אלא "התורניתא" הארמית, שעגנון העניק לה צורה עברית בשל כך שאילן זה מוזכר כמה פעמים בתלמוד. במסכת ראש השנה (כ"ג, ע"א) הוא מזוהה עם השיטה הנזכרת במקרא.

בחירתו של עגנון בתורנית לציון העץ הנקבי ברורה אף היא מן התלמוד הבבלי, גיטין נ"ז 51. באגדה הידועה על אנשי ביתר מסופר (בתרגום מן הארמית): "שהיו נוהגים, שכאשר נולד ילד היו שותלים ארז, וכאשר נולדה ילדה, היו שותלים תרנית, וכאשר נישאו (אותם ילד וילדה זה לזו), היו קוצצים אותם ועושים (מהם) חופה. בעיבודה של אותה אגדה ב"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי תורגמה "תורניתא" ל"שיטה" - כזיהוי הנ"ל שבמסכת ראש השנה. עגנון לא הלך בדרך זו, אלא עיברת ויצר את ה"תרנית". תופעת עברות צורות ארמיות בדרך זו (תורניתא -תרנית) ידועה ומוכרת בעברית המתחדשת, והיא באה לידי ביטוי אצל עגנון ואצל שאר סופרי הדור. לא מכבר כתבה על כך ברכה פישלר במאמרה "מאימתי משמשת קוף (של מחט) בעברית החדשה, כפי שהתפרסם ב"לשוננו לעם" מ"ז (תשנ"ו), גיליון ד'. יחד עם זאת, יש האומרים כי הפסוק בישעיהו התכוון לשיטה המלבינה (ראה שם) או שהוא מערבב עם מין אחר שידוע לנו היום.

ואמנם, עצי השטים נפוצים במדבר, אך ייתכן בהחלט כי לבניית המשכן נבחרו דווקא עי ארז (מלבנון), ברוש, עצי-שמן, תדהר, תאשור ואפילו אולי הדס. האם ייתכן כי אברהם אבינו שנטע עצים אלה בבאר-שבע, יעקב אבינו הורידם מצריימה, ובני-ישראל נדדו עמם והשתמשו בהם לבניית המשכן? עובדה כי ברחבי ישראל, ובעיקר לאורך בקע הירדן השתמרו חורשות קדושות של עצי שטה מלבינה, שריד בוטני אפשרי לזרוע הפלוסית של הנילוס, שייתכן ומעידה כי מוצאן אף הוא באפריקה, וכי עלו צפונה דרך סיני. (ראו קישור לשיטים ב"בוטניקה").

בסיני נפוצים למדי מינים אחדים של עצי שיטים, המציגים לראווה את מוצאם לאורך הבקע הסורי-אפריקני, והמאשרים כאמור לעיל את הכתובים, לפיהם, הכינו מהם את קרשי המשכן, שנאמר: "עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד". (שמות כו: טו-טז). אולם, חקר מספר רב ועצום של עתי שיטים סלילניות ושטי נגב הוכיח כי אין ביניהם בעלי קורה ישרה, ארוכה ורחבה די הצורך כדי להבהיר אם אמנם בגזעי וענפי השיטים השתמשו לשם-כך. יש הסבורים כי במקומם בחרו בעצי ברושים, ואולי משום כך ידועים לנו עצי הברושים הזקופים בג'בל צפצפה? (ראו קישור למסלולי טיולים).

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים