logo


Rapid SSL SEAL

4.3. חשיבותו של ים-סוף במערכת

ים-סוף היה חלק בלתי-נפרד מהבקע האפרו-ערבי, כפי שכונה בעבר כשנחשב לאוקיינוס בראשית התהוותו, ושימש כחלק בלתי-נפרד מהבקע היבשתי. אורכו כ-2,000 קילומטרים, רוחבו המרבי כ-250 ק"מ ועומקו מגיע עד ל-3 ק"מ. תזוזת הבקע בעקבות תזוזת לוחות של פני כדור-הארץ, יצרה את הבקע היבשתי האורכי, שהתמלא מים תוך זמן קצר מבחינה גיאולוגית.

חשיבותו העיקרית של ים-סוף, נעוצה בהבנת התזוזות והתנועות הטקטוניות של הלוחות, שהפרידו בין חצי האי ערב לבין אפריקה. הפיצול סילק חלק מהיבשת ונוצר מפרץ אילת, הצעיר מחברו, מפרץ סואץ. שלושת גופי המים התאחדו תחת השם "ים-סוף" וגרמו ל'קילוף' תימן ממשולש אפאר (afar), שהפך לאצבע נוספת של האוקיינוס ההודי ושבו חיים בני אפאר הנלחמים אלה באלה על המשאב היקר - המלח - שהם מלקטים שם בצורת לוחות שלמים הנמכרים לליחוך המינרל על-ידי חיות משקם ולצרכים ביתיים.

סדר התבגרותם של הלוחות קבע, שים-סוף יהפוך לחלק המרכזי, הקובע את התפשטות הבקע, ובקרבו תלם מרכזי עמוק. מפרץ-סואץ נוצר לאחר תנועת ההתרחקות, בין חצי האי סיני לאפריקה, וכיום הוא מפרץ רדוד, יחסית, שבו שפע של סלעי-משקע ימיים. לבסוף, נוצר מפרץ אילת, כתוצאה מתנועת העתק, שהתקשרה ישירות לתזוזת חצי האי ערב צפונה, יחסית לאפריקה. מפרץ אילת נחשב כעת לצעיר ועמוק. נוצרו בו 5 שקעי-משנה עמוקים, כתוצאה מפערים, שהובילו ליצירת אגני ים-המלח, ימת הכינרת ואגמיי החולה. ישראל וסיני הם אזורים מועדים לרעידות אדמה, משום שבחלקה המזרחי של ישראל ממוקם בקע ים המלח, הוא השבר הסורי-אפריקני, המתמשך מראס-מוחמד בסיני ועד לדרום טורקיה - מרחק של כ-1,000 קילומטרים. שבר זה הוא אך סדק אחד מרשת גדולה של סדקים, המצויה על פני הקליפה החיצונית של כדור הארץ, ומהווים את אזורי החיבור בין לוחות המוצקים, המרכיבים את קליפת כדור הארץ.

משערים, כי במהלך ההיסטוריה הפך ים-סוף למעין אגם נוסף בבקע, שהתחבר לפני כרבבת שנים בלבד למפרץ עדן והאוקיינוס ההודי. הדבר התרחש לאחר ש"שער הדמעות" (מצרי בב-אל-מנדב) בדרום-מזרח סיני נסגר ונפתח חליפות, והפך לחוליה המקשרת ביניהם. רוחב הבקע באזור זה מגיע לכ-30 ק"מ, ועומקו לכ-100 מטרים בלבד. זהו אחד המעברים ההכרחיים לנדידת עופות דואים מעל תוואי הבקע, בעיקר דורסי-יום, חסידות ושקנאים, אשר נמנעים בדרך-כלל מחציית מכשולי-מים, ומגיעים לאזור ממזרח-אסיה ומרכזה. היות וחצי האי ערב היה בעבר צמוד לאפריקה, והיבשות מתרחקות זו מזו, ניתן לראות שהרי תימן "ישבו" בעבר מעל עמק אפאר, והיו למעשה חלק מהרי אתיופיה. הרים אלו התפרסמו בעולם, בשל גלוי טיפוסים שונים של האדם הקדמון מלפני כ-3 מיליון שנה ועד ל-5.5 מיליון שנה, ובחברות0אנוש דוגמת בני האפאר המסייעים לחקר האדם הקדמון, אך ידועים בפראותם ובהתעקשותם על השטח, מדבר דאנקיל, למשל, שבו הנקודה הנמוכה ביותר באפריקה (156 מ' מתחת לפני הים), כפי שנמסר לאחרונה בכתבה מרתקת על דאנקיל שפורסמה בכתב העת "נשיונל ג'יאוגרפיק", מחודש אוקטובר 2005.

בניגוד למפרץ אילת הצעיר, עברו על ים-סוף ומפרץ סואץ תמורות במשך השנים, שהעידו על קשר עם ים תטיס הקדום ובקע ים-סוף, בעיקר בתקופת המיוקן (לפני 22.5 עד 5 מיליון שנה). בתחילת תקופת הפליאוקן (לפני כ-5 מיליון שנה), חדר האוקיינוס האטלנטי לים התיכון במצרי גיברלטר, הגיע לעומק היבשה ויצר, כך מקובל להניח, את עמק יזרעאל ואת עמק הנילוס. ים-סוף הפך לים אמיתי, רק לאחר שקיבל את מימיו לראשונה מהאוקיינוס ההודי. מאז חלו תמורות במפלסי האוקיינוסים ושינויים אקלימיים גלובליים מחזוריים, וכתוצאה מכך נוצרו שוניות אלמוגים, שרק חלק מהן מצוי היום מעל פני הים. אלה קווי חוף עתיקים, המעידים יותר מכל על מפרצים עמוקים, שידועים גם כ"מרסה" או "שארם", והם, למעשה, קניונים טבועים שנוצרו בפתחי נחלים וכוסו במי-ים.

ים-סוף ניתק מהאוקיינוסים האטלנטי וההודי כמה וכמה פעמים, אך התחבר אליהם שנית יותר מפעם אחת באזור החיץ של מצרי בב-אל-מנדב. מאובני האזור מגלים, כי בעבר התחבר ים-סוף לים התיכון - לאו דווקא לאוקיינוס ההודי. מפרץ-עדן יצר שתי זרועות מבודדות עבור ים סוף: האחת יורדת צפונה דרך מפרץ אילת ומגיעה לערי החוף הצפוני אילת ועקבה, ואילו השניה, יורדת צפון-מערבה דרך מפרץ סואץ ואגמי המים המרים, עד לעיר סואץ. מדרונותיו וקרקעיתו של ים-סוף מופו בארבעה מסעות ימיים עיקריים, של ספינות מחקר מאז המאה ה-19, ומשלהי המאה ה-20 ועד היום מתקיימים מסעות שיט מעין אלה, בעיקר לצורך לימוד עברו העתיק של הבקע לכל אורכו. במסעות אלו משתתפים חוקרי זרמים, זואולוגים ,ביולוגים ימיים וביוכימאים, וגיאולוגים כאחד.

כיום, מפרץ אילת הוא בקע צר וארוך בחלקו הצפוני של ים-סוף. אורכו כ-180 ק"מ, רוחבו הממוצע כ-20 ק"מ, ועומקו המרבי מגיע ל-1,830 מטר - בדומה לעומקם המרבי של אגמי-מים עמוקים בזרוע המערבית של הבקע האפריקאי (רואנדה, בורונדי, מזרח-קונגו, מערב-אוגנדה). ים-סוף מתרחב בשיעור של כ-2.5 ס"מ בשנה – דבר המעיד כי אסיה ממשיכה להתרחק מאפריקה בשיעור של כ-25 ק"מ במיליון שנה.

כריית תעלת-סואץ על-ידי הצרפתי פרדיננד דה לספס בשנת 1869, לא הותירה תחילה את רישומה על בידודו של ים-סוף, אך מעבר דו-כיווני מאוחר יותר, של דגים וחסרי-חוליות ימיים, כגון המדוזה המפורסמת חוטית נודדת, Rhopilema nomadica, שהמעקב אחריה החל כבר ב-1938. המדוזה הוגדרה בראשונה על ידי החוקר ההולנדי שתיאנסי, שטעה בהגדרתה. אך היא הוגדרה מאוחר יותר כיאות, על ידי ד"ר בלה גליל וד"ר אהוד שפנייר, שניהם חוקרים ישראלים מהמכון לחקר ימים ואגמים, שהגדירו אותה כמין חדש בים התיכון. מאז צבר המחקר אודותיה תאוצה רבה - מאז שהגיעה אלינו בשנות ה-70, לאחר שהיגרה מים סוף בהגירה אנטי-לספסיאנית (מים סוף אל הים התיכון דרך תעלת סואץ. הגירה לספסיאנית היא הגירת דגים או אורגניזמים אחרים מהים התיכון אל ים סוף). אולי בהתחשב בסביבה הגיאופילית החדשה שלה, צבעה הוא "כחול-לבן". הופעתן המסיבית של מדוזות, שכונו "מפלצות הים הצורבות" בחופי הארץ, מתרחשת בעיקר בחודשי הקיץ, אך מדוזות נצפו תדיר בקרבת החוף ובמרחקים משתנים ממנו על ידי שייטים רבים וכן על ידי ביולוגים ימיים וצוללים. הרחבה בנדון פרסמו ד"ר בלה גליל וכותב שורות אלו בכתבה נרחבת שכונתה ב"מתקפת המדוזות, תמונת מצב" והתפרסמה במגזין "ים", גיליון 97, מיולי-אוגוסט2005.

בהגירה אנטי-לספסיאנית, ניתן למצוא התנחלות של מינים מסוימים, חלקם אלימים, בעיקר בים התיכון, ואחת מהן היא החוטית הנודדת, שאפשר לצפות בהתקדמותה אלינו בהתאם למשטר הזרמים בים התיכון. לאחר כריית התעלה במקור, חזרו מי האוקיינוס ההודי להתערבב שנית עם מי הים התיכון, אך כעת היוו האגמים המרים מעין מלכודת, והאטו את התהליך ב-30-40 שנה לפחות. מליחותם הגבוהה, בטרם נמהלו, הגיע ל-70%, ורק לאחר שירדה ל-45% והשתוותה עם רמת המליחות בחלקו הצפוני של מפרץ-סואץ, הגיעו המהגרים "הלספסיאניים" בתחילת המאה ה-20 גם לפורט-סעיד.
ים-סוף מכיל זה זמן רב את שונית האלמוגים הצפונית ביותר בעולם. הוא משמש גן-עדן לצוללים ולמספר רב של מיני אלמוגים ודגים, ביחס ליחידת השטח המצומצמת שלו ובהשוואה לשוניות הענק בדרום-מזרח אסיה, באיים הקריביים ובאוסטרליה. בדומה לתנאי הטמפרטורה באגמי הבקע האפריקאי העמוקים, יורדת טמפרטורת המים בים-סוף רק במקצת על פני המים העליונים, אך בעומק נשארת הטמפרטורה פחות או יותר קבועה עד לקרקעית.

משני צדי ים-סוף משתרעים מדבריות, בהם מנשבות רוחות חמות שמעלות את אידוי המים מן הים. כמות הגשם הקטנה, החום הגבוה ומשטר הרוחות גורמים ללחות נמוכה, יחסית, באזור, אך להתאדות ניכרת. בסמוך לאגם נאצר (וסכר אסואן) במצרים, נאמד אידוי המים ב-3.5 מטרים לשנה, במפרץ אילת ב-2.5 מטרים לשנה ובדהב, שבדרום-מזרח סיני, ב-4.2 מטרים בשנה.

התפתחות האנדמיזם בים-סוף בהשוואה לאוקיינוסים, דומה להתפתחות האנדמיזם באגמי הבקע. משערים כי הלה עבר תהליכים דומים, וכי השתייך בעבר למערכת אגמים זו. מחזוריות הזרמים בים-סוף נחשבת לקבועה, בדומה למחזוריותם באוקיינוסים: מים חמים ועשירים בחמצן חודרים צפונה, ממצרי באב-אל-מנדב, במים העליונים, שבהם שפע של נוטריינטים, והם חוזרים דרומה, לעברו של האוקיינוס ההודי, שבו שפע של עשבי ים. אולם, שוניות האלמוגים בים-סוף אינן אלא 'טיפה בים' ביחס לעושר ולמגוון המקורי, שחי בים-סוף עד לפני כ-35 שנים. אז החלו להיווצר במפרץ אילת בעיות פוספטים מהנמלים הישראלי והירדני, נוצר זיהום מהביוב אילת, נוטריינטים עודפים, מחוות הדגים באילת, מאיצים את גוויעת האלמוגים ועוד כל מיני תופעות גלובליות, שקשורות ב"הלבנת-אלמוגים" (bleaching), תורמות להרס שוניות האלמוגים.

מפרץ אילת הסגור מקבל מים טריים ממצרי טירן. תחלופת המים שומרת על חום ומליחות קבועים, ומחוזקת על-ידי תנועת הכרית (הגאות והשפל) בעונות השונות, בהתאם לקשר בין כדור הארץ לירח - למרות שאין באזור תנאים אוקיאניים קלאסיים, והגיאות והשפל אינם משמעותיים כל כך במפרץ אילת, ולכן כלל אין סערות חזקות, שעלולות לפגוע בחופים ובשוניות. [במגזין "ים" פרסמנו בעבר שני מאמרים מקיפים על השפעת הירח על אזור הכרית ויתן להרחיב את ידעות המשוט באתר בעיון בחוברות הללו].

יתרה מזאת, נראה כי עושר מיני הדגים וחסרי החוליות בים זה, דומה לתרחיש המתקיים באגמי הבקע העיקריים המתייחסים לחקר היבט זה - אגמי מלאווי, טנגנייקה וימת-ויקטוריה שהיא בקע אפריקאי שלישי, צעיר יותר.

בים-סוף כמו גם בשלושת הימות שתוארו לעיל, בקיצור, ישנו שפע של דגים אנדמיים, וידוע כי כ-10% מהמגוון הביולוגי בו - הם אכן אנדמיים לו. מצב זה מזכיר בעליל את הספציאציה המופלאה באגמי הזרוע המערבית, של הבקע האפריקאי, ונמצא גם כי ככל שמרחיקים לכיוון קו המשווה, קיימת עלייה במגוון מיני צמחי המנגרובים, המאפיינים ימים חמים משני צדי קו המשווה, בעוד שבדרום-מזרח סיני ועד אילת ידוע רק על מין אחד - האביצניה הרפואית. מין זה, מהווה את החדירה הצפונית ביותר של תצורת-פורמצית צמח טרופי זה. בעלי-חיים, מיוחדים לאזור זה, החודרים ומגיעים אף הם עד אילת - למרות מוצאם המשווני-טרופי, הם עופות-ים דוגמת שחפים לבני-עין ושלכים (עיטי הדגים המופלאים שהם ספק שחף ספק דורס מבחינה אנטומית, והידועים בביצים יקרו תהערך של הפרטי םהמקננים (וראו ב"זואולוגיה"). שלכים מגלים לנו את העדפתם לאסטרטגיות רביה של פוליאנדריה (ריבוי זכרים על נקבות). הם מתרבים בהצלחה בקנים, הנבנים הן על הקרקע והן באיים סמוכים, כמו האי טירן. בשל תנאי האקלים, השלכים, שינו בקרבתנו את עונת הרבייה שלהם והם מתרבים בחורף הצפוני. ייתכן כי בהעדר מזון רב בתקופה זו, התפתחה העדפה של הנקבה למספר זכרים. (ראה קישור ב"סיני-זואולוגיה" על חידושי חקר השלכים)

ביטוח צלילה החל מ- 20 ש"ח
את הביטוח ניתן לרכוש און ליין
בסוף תהליך ההזמנה מקבלים תעודת ביטוח
כמה קל, כמה חסכוני


ביטוח נסיעות לחו"ל
חופשה במלדיבים
נופשון בטורקיה
או טרקים בנאפל
ביטוח נסיעות לחו"ל
רק 1.7 $ ליום
כיסוי של עד 1,000,000 $


המקום המועדף עליך בסיני
נואיבה
ראס אל סאטן
דהב
שארם אל שייך


בניית אתרים